דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

כמה קוראים יש לבלוג שלי ולמה? הרהורים על השרמוטה וקבלתה

זוהי הרשומה העשירית בבלוג השוטח את מעלליה והלכי נפשה של לילית, המבקשת למצוא אהבה שאינה במחשכים, אהבה אשר זועקת באור היום. לא כתבתי לכם בשבוע שעבר ובוודאי התגעגעתם. גם אני חשבתי עליכם. ענייני החיים קראו לי. לפתע מצאתי עצמי מהרהרת בכם: מי אתם? מי אתן?

לאחר פרסום הרשומה הראשונה בבלוג, שאלה אותי העורכת ברוב נדיבותה האם אני מעוניינת לדעת כמה קוראים יש לי. ביקשתי לקבל את המידע בעוד חודשיים-שלושה. אני כותבת כדי לכתוב, לא היה לי עניין לדעת כמה קוראים בכל שבוע. עברו חודשיים בערך ואחר התלבטות ביקשתי לגלות כמה קוראים יש לי. לא הייתה לי ציפייה לנתון זה או אחר, רק סקרנות. לאחר ששמעתי את הנתונים עלו בי חיוך ומחשבה. לפני שאספר לכם… אני מזמינה אתכם למסע קטן.

לציון פרסום הרשומה העשירית, מבקשת לילית לעסוק בתואר הכבוד 'שרמוטה'. קווים לדמותה של שרמוטה: זולה (כי יקר וכסף זה טוב), נותנת (כי נתינה זה רע), מזדיינת עם רבים (או עם יותר מאחד). זונה בערבית. קללות מספרות היטב מיהם הנעלים והנחותים בחברתנו. נשים, חיות, הומוסקסואלים, ערבים, שמנים ועוד – כל אלה מושאים, מושגים וסמלים המשמשים להעלבה, ובאמצעותם ניתן להשפיל כאשר רוצים למסור לאדם מסר ברור האומר: את או אתה שווים פחות. ובכן, לשם כך מקללים. לקלל בערבית זה מעליב בריבוע, כי הערבים שווים פחות. נשים, כמובן, שוות גם הן פחות ולכן אפשר לקלל בכיף ובנונשלנט גברים, נשים ורכבים חולפים ועל הדרך להעליב את כל הנשים בעולם באופן שגרתי. זונה, בן זונה, נקבה, כוס אמך ועוד רבות וטובות. הו, שרמוטה –  גם זונה וגם בערבית – חמור מאוד. זונות לפחות היו גם בתנ"ך, אבל שרמוטות – זה אצל הערבים. היזהרי לך, בת ישראל, שלא להיות שרמוטה. מי רוצה להיות שרמוטה? התואר המפוקפק ריחף מעל ראשנו הבנות כבר בחטיבת הביניים, כחרב מאכלת ממנה יש להישמר פן תנחת על צווארנו בהפתעה.

התנשקת עם מישהו בפגישה הראשונה? שרמוטה.
נפרדת ממישהו וחודש אחר כך כבר יוצאת עם מישהו אחר? שרמוטה.
הזדיינתם?! שרמוטה.
מישהו שהוא מכיר? שרמוטה בת שרמוטה.
ההיא? אני מכירה אותה. שרמוטה. ותראי איך היא מתלבשת.

אות קלון שנטבע בחטיבה או בתיכון קשה מאוד למחות. הזמן אולי יעבור ותפסיקי להיות שרמוטה בעיני אחרים, אבל בעיני עצמך – תמיד תהיי קצת שרמוטה. גם אני כיניתי אחרות שרמוטות מאחורי הגב, ופחדתי פחד מוות להיקרא כך בעצמי. כיצד אפשר להיות במיניות באור היום ולא להיות שרמוטה? ומדוע בכלל הביטוי המיני החופשי שלי כנערה מלווה בסכנת ההכתרה המפוקפקת? זאת לא גילו לנו.

במקרה שלי, לא נחשבתי לשרמוטה. לפחות כך נראה לי. טרחתי להסתיר או לעדן את מעללי המיניים ושמרתי על חזות של מתוקה כזאת שלא ניתן להאמין עליה. בסביבתי הופעל לחץ סמוי וגלוי להיות במיניות כבר בגיל צעיר ואני הרגשתי בוגרת ומוכנה. רגשות האשמה והבושה הכו בגלים בשנים שאחרי. כשסיפרתי לחבר שלי מהתיכון שאני לא 'בתולה' (עוד מן מילה כזאת ששווה לשים עליה סימן שאלה), הוא נפגע, מסכן, ואמר בכעס מהול בפליאה: "מה, את שרמוטה?!", אז הבנתי שהגברים בחיי רוצים כולם לזיין אותי ובאותה נשימה רוצים אותי בתולה. כלומר – הם רוצים לזיין אותנו, אבל שאנחנו נהיה רק שלהם, ועדיף שהם יהיו הראשונים לקטוף את הפרח.

המסר הופנם. אני שרמוטה. השנאה חלחלה אל בסיסי הגדרתי העצמית כנערה, והכתרתי את עצמי כשרמוטה מן המניין. הוכרזה מלחמה וצבא הבושה, האשמה והפחד התגייס כולו כנגד המיניות שלי. רק לפני כמה שנים "החלפתי תקליט" במלחמה הפנימית הזאת. בגרתי והפכתי לאשה, ובדרך נשאלה פעמים אינספור שאלת הזהב: 'למה בת שהולכת עם הרבה בנים היא שרמוטה ובן שהולך עם הרבה בנות הוא גבר?' ובכן, זו שאלה לכיתה א', אנחנו חיים בחברה פטריארכלית וזוהי תוצאה של דיכוי של המיניות הנשית ובלה בלה בלה. את זה אנחנו יודעים אז אחסוך מכם את הנאום. לא כאן טמונה החידה אותה בה אני מבקשת לגעת. החידה שמעניינת אותי ולדעתי גם אתכם היא מה קורה עם השרמוטה שמתגוררת בתוכי עכשיו? היי, אני פמיניסטית! בראש אני יודעת שאשה שהולכת עם הרבה גברים היא לא שרמוטה. אבל הלב שלי, הבטן שלי, ופרח-לב-הפות שלי, האם יודעות גם הן? אני נכנסת ובידי לפיד בוער, מאירה אל תוך נבכי נשמתי, וקוראת בשמה: מי את, אותה נערה מינית מבוישת ופראית המתגוררת בתוכי? מה את רוצה לספר לי? מה בקשותיך, כמיהותיך הכמוסות? מתי אני מהסה אותך במילים מעודנות מבלי משים ואומרת לך: 'זה לא מתאים, אנחנו מתביישות לעשות את זה, אז מה אם את רוצה', 'זה מסוכן, לא מוסרי', 'זנותי', זול'.

מתי אני בעצמי מרגישה שרמוטה? ומה זה אומר בכלל? בכל אחת מאיתנו שוכנת שרמוטה קטנה. כן, גברים, גם בכם. אני מפצירה בכם למצוא את השרמוטה שבתוככם, זו שרוצה לטרוף את העולם עם המיניות שלה ואתם מרסנים אותה, כי אתם מרגישים שזה לא בסדר, שזה אסור, שזה לא מוסרי, כי אסור להיות שרמוטה, או שאולי השרמוטה שבכל היא מסוכנת, הרסנית, פוגענית. דברו עם הקול הזה שאומר שמיניות זה לא מוסרי. מיניות זה בחושך, בחדר, רק עם אדם אחר. לפנטז על אחרת, להימשך לאחרת, ורחמנא ליצלן להתחיל עם אחרת, זה אסור, חשוך, מסוכן. הקשיבו לקול, כי כשלא מקשיבים לו הוא תופס מקום בכוח, וזה כואב.

ואיך כל זה בעצם קשור למספר הקוראים של הבלוג? מה אני רוצה מכם בכלל?

מידי פעם אני מסתכלת כמה לייקים או שיתופים אתם מעניקים לי. אני שמחה לקבל תגובות (גם אם הן תגובות משעשעות שמעידות על כך שהמגיב לא קרא את תוכן הפוסט! אהובה עלי במיוחד תגובה לפוסט "אוהבת כשבא לי" שפתחה דיון על השימוש במושג 'בא לי', כאשר הרשומה שלי עסקה למעשה בחווית החשק, וביכולת לבקש מה שאני רוצה, כשבא לי. אבל נו טוב, בסדר. גם תגובה שכזו מעלה את הטראפיק של הפוסט).

אתם בטח סקרנים ואני מאריכה במילים. לענייננו, קיבלתי את תוצאות הבדיקה וגיליתי למרבה שמחתי שיש לי מעל 1500 קוראים! ראשית אני רוצה להגיד לכם תודה רבה. מעולם לא קראו אותי 3000 עיניים ויותר. אני מרגישה נראית, עטופה וחשופה כאחד ומודה לכם על הזמן שאתם מקדישים כדי לחטט בנבכי חיי בהסכמתי הנלהבת. אני מקווה שהתוכן מעלה בכם שמחה, התרגשות, בלבול, עצב, צחוק, בכי, סקרנות וחרמנות וגם שובבות ילדית.

הופתעתי ממספר הקוראים! מדוע הופתעתי? אספר לכם. כשמתפרסמת רשומה חדשה ועולה פוסט לפייסבוק המבשר עליה בסופשבוע, אני מקבלת כמה לייקים קטנים ולפעמים שיתוף אחד לפוסט שפורסם על ידי העיתון (אולי אתם משתפים עוד ואני לא יודעת. אני יודעת רק את מה שאני רואה!) הפוסט המצליח ביותר שלי שפורסם בדף הפייסבוק של העיתון (במדדים של פייסבוק) קיבל 19 לייקים, תגובה אחת ושיתוף אחד. שמחתי מאוד על כך, אבל מה זה 19 לייקים לעומת 3000 עיניים ויותר?
ואני שואלת אתכן, בחוצפה ובריש גלי: למה ומדוע אפשר לעשות like ו-share בלי לחשוב פעמיים ל-gif של חתול שמן שעושה טוורקינג, ולא לרשומה מעמיקה העוסקת במיניות?

נשים אהובות, גברים אהובים, אם אתם חולקים רשומה שלי שנגעה בלבכם עם חבריכם וחברותיכם, או עם האנשים שאתם שוכבים איתם ואיתן, כיצד אתם עושים זאת? מגישים להם את הפלאפון שלכם? שולחים את זה בווצאפ? במייל? ב'פרטי'? (על פרטי דובר מעט ברשומה הראשונה)?

פרט מידע מעניין נוסף שארצה לחלוק איתכם, הוא שלרשומות שבהן תיאורים גרפיים יותר של מיניות יש פחות שיתופים. אין לי ספק שהרשומות הללו לא נקראות פחות, ואולי אף יותר מהאחרות. נראה שאתם מהוססים להגיב ולשתף אותן, ומגיבים ביתר קלות אל הרשומות הפחות 'גסות'. אל נא נשתף פעולה עם היותנו חברה שרואה פורנו בלילה במקום לדבר על מיניות ביום. הבה נמצא מילים למעשי האהבה ונפרסם אותן בחוצות ישראל.

היות והפעילות שלנו בפייסבוק וברשתות מגדירה אותנו, מה זה אומר אם יראו שזה התוכן שאני משתפת ומחבבת? ובמיוחד אם הוא מתאר תיאורים מגרים או מכאיבים ובעיקר מפורשים של מיניות…? מה יגידו החברים במשרד? הבוס? הילדים? מה אמא שלי תגיד? (ראי אזהרת שרמוטה מספר 1: אני הכי בעולם לא רוצה שאמא שלי תדע שאני שרמוטה או בעלת כמיהות כמוסות של שרמוטה).

שיר להשראה בנושא העברה דורית של הדחקת מיניות בין אם לבת מהסרט הארכיטיפי (כמו כל הסרטים של דיסני) רפונזל:

המסר הכפול שקיבלנו בילדותנו – כדי להיות מגניבה את צריכה להזדיין ולהיות סקסית, אבל היזהרי לא לעשות זאת יותר מידי – חי ובועט גם בבגרותנו וביתר תחכום. לדעתי, אפשר לספר סיפור חדש על מיניות: מותר. מותר ואפשר, כל אחת ואחד לפי רצונה ורצונו, להתבטא, לאהוב ולהשתעשע עם הגוף, להתבטא בחופשיות עם המיניות ולשחק. לחקור ולכאוב, עם כל מי שנרצה וכמה שנרצה, ביחד ולחוד. אין בזה דבר לא מוסרי.

אני מזמינה ומעודדת אתכן להגיב לתוכן הרשומות שלי **בציבור** בתגובות לפוסט או בפייסבוק, לשתף ולכתוב מהלב מה נגע או מה עלה בכן עם הקריאה. זאת על מנת לעודד דיון פתוח בנושאים המושתקים הללו. אם מה שאני כותבת נוגע בכם ובכן, ואם לדעתכן כדאי שעיניים נוספות יפגשו את המילים, אני מזמינה לשתף, על מנת שיוכלו רבים לשוחח, לקרוא ולעשות אהבה חופשיה, באור היום. בואו נבדוק כולנו מה עוצר אותנו מביטוי מילולי חופשי בנושאי גוף ומיניות בציבור, ברשתות ובחיים, בעבודה ובמשפחה, ונחבק את הפחד והבושה שלנו. כולנו חשים אותה. אני מאחלת לצמצום הפער בין מספר הלייקים, התגובות והשיתופים שאני מקבלת מכם, לבין מספר העיניים שלכם שקוראות אותי (דרך זה שתשתפו! לא שתפסיקו לקרוא, כמובן. חמדנית שכמוני), כפי שאני מאחלת לצמצום הבושה והפחד.

אני יודעת, זו לא חוכמה, אני כותבת בעילום שם, אז מה אני יוצאת בבקשה כזו, לילית חוצפנית שכמותי, הרי כל אחת מאיתנו רוצה לשמור על מידה של פרטיות. אני מבינה. ובכל זאת, תמכו בי ובשרמוטה הקטנה שבתוככם. העניקו לנו-לכן חיבוק לוטף של חמלה ושאלו אותה-אותי-אתכם: למה אתן זקוקות על מנת לשחרר את עצמכן-עצמנו-עצמי לעופף כפרפר גאה וצבעוני ולעשות אהבה עם הטבע? אני זקוקה לאהבתכם.

אהבה חופשיה
אהבה חופשיה
דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!