בטורו "לא חגיגה ולא דמוקרטיה", מלין שי ניב על המנגנון של מפלגת הליכוד, שלמרות הפריימריז הכניס לרשימתו בעיקר עסקנים (פוליטיקאים?) ולא אנשי עשייה שהגיעו מבחוץ. זה בניגוד לעמדתו, פסקה אחת קודם לכן, המעבירה ביקורת על מפלגות המדף ה"דיקטטוריות", בהן היו"ר ממנה את כל הרשימה, כאשר עיקר הרשימה "רעננה", ומלאה באנשים חסרי ניסיון פוליטי

כפרשן פוליטי, ניב בטוח יודע שפוליטיקה היא מקצוע. אין בה באמת היררכיה ארגונית, ולא מעט מנהלים או מפקדים מוערכים מוצאים את עצמם נפלטים מהעשייה הציבורית בגלל חוסר הבנה בסיסי של חוקי המשחק.

יותר מזה, יש פער בין אנשי ביצוע, מעולים ככל שיהיו, לאידאולוגים. בסופו של דבר, קביעת מדיניות (שהרי זו הפירוש המילולי למילה הלועזית "פוליטיקה") היא עניין של תפיסת עולם. לטובת ביצוע, זרועות המדינה מנוהלות בידי מנהלים שכירים, באמצעות היררכיה ברורה ותהליכי מכרז השונים מהותית מהשיטה הדמוקרטית.

ההנחה הבסיסית כאילו המפלגה היא העומד בראשה, שגויה מראש במפלגה כמו הליכוד, למרות מעמדו האיתן של העומד בראשה בקרב חבריה. חברי המפלגה הם המפלגה, ונבחרי המפלגה עומדים למבחן שלהם במועד הפריימריז, ולא להפך.

יותר מזה, האם עלה בדעתו של דמוקרט כלשהו אי פעם, לקבוע מיהם חברי הכנסת לפי מין או מוצא? למה מצופה מבוחרי הליכוד לא לבחור את הראויים לייצגם לפי מבחן התוצאה, או תפיסת עולמם? האם ישנו מבחן נוסף שרלוונטי?

גם "הכוח הפוליטי בתנועה" הוכח כלא רלוונטי: מי שנמצאים במרכזי הכוח מעוניינים ב"עוד כוח". האם מי שמעוניין בקריירה פוליטית הוא מוקצה מחמת מיאוס? המשפט הידוע מהצד השני של המפה הפוליטית הוא "לקבל את דין התנועה" לאמור, אני לא רציתי כוח, אלא נתבקשתי אליו.

אלה הם חוקי המשחק ואלה הם מי שמשחקים בהם. תנועת הליכוד, על מתפקדיה, הציבה את מי שנתפסים כפוליטיקאים ציניים, ש"ניצלו את מעמדם במפלגה" דווקא במקומות פחות טובים מחבריהם, שנתפסו פחות ככאלה. כוחו של המרכז הליכוד, איננו כמו שהיה פעם, ואם הדוגמה העדכנית היא מ 1997, הנה ההוכחה.

מה שנכון לומר הוא שהבחירה במחוזות, השמורה לחברי מרכז, ומאפשרת להיבחר על סמך מספר קטן של קולות הוא פתח לקומבינות. בהחלט נכון, ועובדה שזה קורה. מצד שני, מי שנבחר בצורה הזו פעם אחת לא יכול להיבחר כך מחדש, והעובדה שכל נבחר חדש יודע שכדי להישאר נבחר ציבור, הוא צריך לעבוד קשה, מיישרת אותו. מי שנכשל במבחן הזה, נפלט החוצה.

ובכל זאת, כדי לפתור במידה מסוימת את הקשיים הללו, הליכוד משריין מקומות לנשים, ונותן ליו"ר יד חופשית בשיבוץ, שבדרך כלל מנוצלת היטב להכניס אנשים מבחוץ.

לגופה של שיטה, שיטת הפריימריז לא מושלמת. יש מקומות לדילים וקומבינות, אבל יחסית באופן שולי. סגירת דילים יכולה להיעשות במיקרו, לא במקרו.

בשיטה הישראלית אין אפשרות לציבור הרחב לבחור את נציגיו באופן ישיר. ולכן בנגזרת של שיטת הבחירות הישראלית, הפריימריז הוא החלופה הטובה ביותר שיש.

גיא לוזון הוא כלכלן