השיח על מדיניות מוניטרית של בנקים מרכזים נוטה להיות אפרורי ומשעמם, בלשון המעטה. לכן, קל לפספס אירועים דרמטיים שמתרחשים בתחום, גם כשמתרחשות בו דרמות של ממש, כאלו שמשפיעות על החיים של כולנו.

דרמה כזו התרחשה ביום שני השבוע, כשקיקו איוואטה, מי שהיה עד לפני שנה סגן נגיד הבנק המרכזי של יפן, יצא בהצהרה שמכה גלים בקרב כלכלנים ברחבי העולם, וקוראת תיגר על כמה מהנחות הבסיסיות ביותר של הניאוליברליזם. לטענת איוואטה, המדיניות המוניטרית המרחיבה שנהוגה ביפן מאז המשבר הכלכלי של 2008, מדיניות שמתבטאת בריביות אפסיות ותכנית הרחבה כמותית, איננה מספיקה כדי להחזיר את יפן למסלול של צמיחה בריאה. לטענתו, כדי להגביר את קצב הצמיחה בשוק היפני, אין ברירה אלא להגביר באופן דרמטי את ההוצאה הממשלתית, בכדי לממן פיתוחים של פרוייקטים שיהוו מנועי צמיחה ארוכי טווח כמו סבסוד אשראי לבתי עסק או פרויקטים של תשתיות במימון המדינה. איוואטה המליץ להשיג את המימון לא על ידי העלאת מיסים או גיוס חוב אלא בדרך "פשוטה" בהרבה – הבנק המרכזי ידפיס את הכסף.

אתר בניה אולימפידת טוקיו 2020. (AP Photo/Shuji Kajiyama)

"המדיניות הפיסקלית והמוניטרית צריכות לעבוד ביחד, ככה שיותר כסף יצא באופן ישיר על השקעות שיביאו לצמיחה", אמר איוואטה לרויטרס, "זו האפשרות היחידה שנותרה". רשימת ההמלצות של איוואטה היא שערורייתית כל כך למי שהתרגל לשמוע המלצות כלכליות מזן אחד בלבד, שצריך לקחת רגע ולהסביר אותם. לטענתו, משמעות הדבר היא שממשלת יפן צריכה לבצע הרחבה תקציבית ולהתחייב להגדלת ההוצאה הציבורית והשקעה ישירה בפרוייקטים שייצרו מנועי צמיחה ארוכי טווח.

למעשה, ההמלצות של איוואטה מהוות לא פחות משחיטת פרות קדושות, של התיאוריות הכלכליות המכוונות את המדיניות כיום. יותר מזה, הם עדות לכך שאפילו בצמרת ההנהגה הכלכלית העולמית עושים חישוב מסלול מחדש בנוגע לנושאים כמו הצורך בקיצוצים תקציביים תמידיים, וקיומו של השוק המווסת את עצמו, בלי התערבות המדינה.

ההרחבה הכמותית היא ניסיון להתערב בשוק בלי להודות בזה

כדי להבין את הדרמה שבטענות של איוואטה, צריך להבין מהי ההרחבה הכמותית, ומדוע היא לא הצליחה להביא לצמיחה אחרי המשבר של שנת 2008.

כשהמשבר היכה בכלכלות האמריקאיות, האירופיות והיפנית בשנת 2009 החל מיתון מהחמורים ביותר בעשורים האחרונים. בניסיון למנוע את המיתון הורידו הבנקים המרכזיים את הריבית, במטרה להוזיל את האשראי ולעודד השקעה במשק. עם זאת, גם כשהריביות הגיעו לרמת אפס, המיתון המשיך. במקביל, במקום להגדיל את ההוצאה הציבורית כדי לייצר פעילות כלכלית שתמנע את המיתון, חלק גדול מהממשלות החליטו דווקא לקצץ בהוצאה הציבורית.

כך, נשארו הבנקים המרכזיים ללא כלים למנוע את המיתון. בשנת 2009 החלו הבנקים המרכזיים במדינות אלו להפעיל מדיניות שמעולם לא נוסתה לפני כן – ההרחבה הכמותית. אלא שהתכנית, שנכנסת לשנה העשירית שלה, לא ממש עבדה. הצמיחה במרבית מדינות המערב נשארה נמוכה במקרה הטוב, ושלילית במקרה הרע. אחת הסיבות לכך קשורה לאופי של ההרחבה הכמותית – מדובר למעשה בהדפסת כסף, וחלוקתו לבנקים המסחריים, בתקווה שאלו יורידו את הריביות וילוו את הכסף לעסקים, שירחיבו את עסקיהם, יעסיקו עוד עובדים וכו'.

הבנק המרכזי של יפן. (AP Photo/Katsumi Kasahara)

מה שכן קרה הוא שהכסף הזה זרם ברובו לשוק ההון. האשראי הזול מימן בעשור האחרון את ההתנפחות העצומה בשוק ההון, שהנשיא האמריקאי טראמפ כל כך מתגאה בו. עדות לכך היא הכמות העצומה של רכישות עצמיות שמבצעות חברות בארה"ב – ב-2018 בלבד הסתכמו אותן רכישות עצמיות ב-679 מיליארד דולר.

הכשל בהרחבה הכמותית

הבעיה עליה מצביע איוואטה היא בדיוק זו: ההרחבה הכמותית הכניסה עוד הרבה כסף לשוק, אבל לא כיוונה אותו בכלל. ההנחה הייתה שהשוק ינתב בעצמו את הכסף הזה להשקעות ריאליות, ובכך יחלץ את הכלכלה מהמשבר. הטענה לפיה המדינה צריכה להתערב כדי לדאוג שהכסף אכן מגיע לכלכלה הריאלית, על ידי הגדלת ההשקעה הישירה או סבסוד אשראי לעסקים ריאליים, זכתה ללעג ונחשבה להתערבות זרה בשוק, שתביא לעיוותים.

עמדה זו מקורה בטענה הניאוליברלית, הרואה בכל ניסיון של המדינה לווסת את השוק כהתערבות זרה במערכת שפועלת באופן חלק ויעיל בכוחות עצמה. אלא שעל פי איוואטה, דווקא חוסר ההתערבות של המדינה הובילה לכשל – הכסף שזרם מהבנקים לשוק ההון לא הצליח להביא לעלייה ברמות הצמיחה. זאת למרות שעל פי קובעי המדיניות הכלכלית בכל העולם המערבי בעשורים האחרונים, ישנו איסור כמעט דתי על התערבות המדינה בהכוונת ההשקעות בשוק, בטח כשמדובר בהגדלת תקציב המדינה.

מה שאיוואטה מציע הוא לאפשר לממשלה לדאוג לכך שהביקושים בשוק יגדלו על ידי הזרמה מכוונת של הון לאותם מקומות שיביאו לצמיחה, ללא הישענות על המערכת הפיננסית. כך, הוצאה ממשלתית גדולה תביא לעלייה בביקוש לעובדים ולסחורות, מה שיגביר בתורו את הפעילות הכלכלית.

להגדיל את התקציב, באשכרה

הפרה הקדושה השנייה שאיוואטה שוחט בהצעתו קשורה לאופן מימון הוצאות המדינה. ההצעה השערורייתית שלו היא שבמקום להדפיס כסף ולקנות איתו אג"ח מהבנקים, אפשר להדפיס כסף ולהעניק אותו לממשלה – ובכך לממן את הגדלת התקציב.

מדובר בפרקטיקה שהייתה נהוגה בכל מדינות המערב מסוף מלחמת העולם השניה ועד לשנות השמונים. הבנק המרכזי הוא הגוף שמנפיק את המטבע המקומי, והוא יכול "להדפיס" כמה כסף שיחליט. בישראל בנק ישראל היה מדפיס כסף כדי לממן את הוצאות המדינה, וכך יכלה הממשלה להגדיל את התקציב, גם בלי העלאת מיסים או הגדלת רמות החוב. כמו במרבית מדינות המערב בשנות השמונים, בתיקון לחוק בנק ישראל משנת 1985 נאסר על בנק ישראל לממן את הגירעון של הממשלה, ובנק ישראל הופרד כמעט לחלוטין מהממשלה וזכה ל"עצמאות". מאז כדי לבצע הרחבה תקציבית על הממשלה להגדיל את הכנסותיה ממיסים או מגיוס חוב.

הטענה של מתנגדי הדפסת הכסף היא שהדבר מוביל לחוסר אחריות תקציבית של הפוליטיקאים, שיכולים "לשפוך" כסף בלי הגבלה, ללא התחשבות ברמות ההכנסה. הדבר מוביל, לטענתם, לרמות איפנלציה גבוהות באופן מתמיד. אלא שכפי שאיוואטה מציין, מדינות המערב מדפיסות כסף ושופכות אותו לשוק כבר היום, במסגרת ההרחבה הכמותית. במקום להדפיס כסף ולחלק אותו לבנקים בתקווה שאלו וילוו אותו לעסקים ריאליים, איוואטה מציע להדפיס כסף, ולתת לממשלה להשקיע אותו באופן ישיר באותם עסקים ריאליים.

בכך מציע איוואטה להודות במה שמרבית הכלכלנים הניאוליברלים מסרבים להגיד- המדינה יכולה לספק לעצמה כמה כסף שרק תרצה, ולנתב אותה לאפיקים שהיא רואה לנכון. יתכן שמדובר בחישוב מסלול מחדש של אלו שכבר עשורים מתעקשים שהאופן יעיל והרציונלי ביותר לנהל חברות מודרניות הוא דרך שוק חופשי מכל התערבות מצד המדינה.