אם המסרים של בני גנץ על כך שנתניהו דואג רק לנתניהו נשמעו למישהו כמו סיסמאות צפויות שנכתבו על ידי פרסומאים ויועצי תקשורת, הגיע נתניהו בכבודו ובעצמו והוכיח עד כמה הוא מוכן למכור את המדינה הזו בשביל כיסא. שום קמפיין נגטיבי מבית היוצר של רונן צור לא יכל היה לצייר תרחיש שחור ומכוער יותר. האיש שם את כל כובד משקלו, כולל ביטול פגישה חשובה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, כדי להכניס את ממשיכי דרכו של מאיר כהנא לא רק אל כנסת ישראל – אלא לקואליציה שעשויה להרכיב את ממשלתו.

נתניהו לחץ על כל כפתור אפשרי בציונות הדתית ובחוגי הימין המתנחלי כולל הפעלת לחץ ישיר על רבנים, בכדי להוציא לפועל את האיחוד בין הבית היהודי ל"עוצמה יהודית". הוא פרס עבורם שטיח אדום, צעד איתם יד ביד כל הדרך להפיכתה של ישראל למקום חשוך ומסוכן בו ראש הממשלה מחבק פאשיזם קלאסי, מובהק, כזה שלא מנסה אפילו לטשטש את עצמו. באותה נשימה, כאילו אין גבול לציניות, הוא משוחח עם נשיא צרפת עמנואל מקרון ומבקש ממנו לאמץ הגדרה שקובעת כי אנטי-ציונות היא אנטישמיות. בצרפתית, אגב, זה נקרא: Hipocrite.

בן ארי ובן גביר בהפגנה מול מעון ראש הממשלה (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90).

נתניהו לא מחבק את הכהניסטים מאידיאולוגיה, אבל אידיאולוגיית ההישרדות שלו מסוכנת לא פחות. זו לא רק העובדה שכדי להציל את עצמו הוא מוכן להפקיר את תיק החינוך בידי אדם גזען והומופוב כמו בצלאל סמוטריץ', אלא בעיקר העובדה שנתניהו משרטט גבולות גזרה חדשים שהופכים את סמוטריץ' וחבריו מהאיחוד הלאומי והבית היהודי ל"מתונים" ביחס לאיתמר בן גביר ומיכאל בן ארי מעוצמה יהודית. אלה האחרונים יהיו מעתה על תקן "הקיצוניים", בעוד ש"המתונים" יהיו מי שמונהגים על ידי האיש שארגן את "מצעד הבהמות" וקרא להפריד בין יולדות ערביות ליהודיות. אם בכל זאת מתעקשים לראות משהו חיובי בכל הסיפור הזה, אפשר להיתלות באפשרות שפשיטת הרגל של הציונות הדתית תחשוף שכבר מזמן לא מדובר בכמה "עשבים שוטים" – יש כאן זרם שלם שאיבד את הדעת, הפך אלים וקיצוני, רווי שנאה, משיחי ואנטי דמוקרטי.

בסופו של יום, נתניהו מסוכן יותר מכל הסמוטריצי'ים והכהניסטים. הם מסכי עשן, מסיחי דעת מתחלפים. הוא, לעומת זאת, אבי השנאה והפילוג, כבר מעל 20 שנה. והוא רק הולך ומשתכלל, לוחץ על כל הכפתורים הנכונים, אמן של הפרד ומשול. התקשורת הישראלית, שרק בטעות (או מבורות) זכתה לכינוי "תקשורת שמאלנית", חטאה בכך שעסקה בזוטי זוטות במקום לקרוא באומץ לילד בשמו: נתניהו הוא, ולא אחר, מנהיג הימין הקיצוני. לא בגלל תפיסותיו המדיניות שפחות רלוונטיות לעניין, אלא בגלל דפוסי פעולה שמזכירים מאוד משטרים פשיסטים. שלושה עשורים שהוא הורס את החברה הישראלית מבפנים, פוער בה פצע שייקח שנים עד שיחלים, אם בכלל. בן גביר ובן ארי אולי לא יישבו סביב שולחן הממשלה, אבל אחד משלהם כבר יושב שם זו הקדנציה הרביעית, בלי שאף אחד יקרא לו כהניסט.

המפץ הגדול

גם אם האיחוד בין לפיד לגנץ, עליו הם הודיעו הבוקר, נסגר כבר לפני מספר ימים, ויש כמה אינדיקציות לכך שזה לא מופרך, השניים מתחו את הדרמה כמעט עד לרגע האחרון.

בני גנץ, חוסן לישראל. יאיר לפיד, יש עתיד. (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

הסיבה לדרמה היא שככל שהאיחוד נדחה לדקה ה-90 ועם כמה שיותר דיווחים וספקולציות בין לבין, תתחזק התחושה בקרב הציבור שהאיחוד בין המפלגות הוא מפץ פוליטי ענק ותקווה גדולה לישראל. המטרה: לייצר כמה שיותר התרגשות כדי לתרגם אותה למומנטום ולזינוק משמעותי בסקרים. "כל הכבוד שהם לא רבים ביניהם", אמרה לי אתמול אחת מבנותיי, וזה בדיוק האפקט שיועציו של גנץ רוצים לצרוב. התעלות, התרוממות, ממלכתיות – ההפך המוחלט מהתהומות שמוביל אליהן נתניהו.

הזמן של כ"ץ

האמירה החריפה של ממלא מקום שר החוץ החדש, ישראל כ"ץ, שטען כי הפולנים ינקו אנטישמיות עוד מחלב אימם, לא הייתה פליטת פה. כ"ץ ישב נינוח באולפן הטלוויזיה וחזר על עוד כמה אמירות חדות גם ביום למחרת. היו מי שמיהרו לייחס את הדברים לאיזו מדיניות חדשה ובלתי רופסת של ההסברה הישראלית, אולם כ"ץ לא כיוון בדבריו לפולנים – אלא לישראלים. למעשה, הם כוונו לישראלים ספציפיים מאוד: מתפקדי הליכוד.

השר ישראל כ"ץ. קרב ירושה. (צילום: פלאש 90).

כן, הפריימריז במפלגה הסתיימו אמנם זה מכבר, אבל קרב הירושה רק התחיל. בכירי הליכוד מחזיקים אצבעות בתקווה שמנדלבליט ימליץ כצפוי על הגשת כתבי אישום נגד רה"מ נתניהו, כך שמתישהו בעוד שנה הם יתמודדו על הכיסא שלו. גלעד ארדן יוצא חבול מהקדנציה האחרונה, גדעון סער לעומתו תפס מומנטום חזק דווקא באדיבות נתניהו (הו האירוניה), וכל זה מחייב את ישראל כ"ץ למצב את עצמו כאלטרנטיבה חזקה, לא מהססת ולא מתנצלת. קצת קשה לעשות את זה מתוך ממעמקי הפקקים והצרות ברכבת – איזה מזל שהפולנים היו שם כדי לחלץ אותו.