אחת החידות המסקרנות של מערכת הבחירות הנוכחית היא מדוע מתרסק כחלון בסקרים. ב-2015 הצליח כחלון, שר תקשורת לשעבר שחזר מהמדבר הפוליטי, לסחוף עשרה מנדטים. ארבע שנים אח"כ הוא עומד על 4-5 מנדטים בלבד. יכול להיות שההתרסקות של כחלון בכלל לא קשורה לתפקודו אלא דווקא לתפקידו? ומה יכולים ללמוד מכך המועמדים בעיני עצמם לתפקיד שר האוצר?

זה לא המאמר בו ננתח את כהונתו של שר האוצר כחלון, אבל בתמצית אפשר לומר שהוא לא היה שר אוצר גרוע כל כך. בטח לא בהשוואה לשרי האוצר האחרונים שכיהנו פה, כולם מהזן שמאמין בצמצום תקציבי והעברת המושכות לידי השוק החופשי. כחלון הציג במשרד האוצר תפיסה כלכלית מגובשת שעמדה בין הנאמנות שלו לכלכלת השוק החופשי לבין תמיכה בשכבות הביניים בתוכניות 'נטו כחלון' השונות. הוא הצליח לעמוד בלא מעט מהבטחות הבחירות שלו. כשר אוצר כחלון היה דומיננטי מאוד, הוא ידע לעמוד מול הפקידות החזקה במשרד ולשמור רוב הזמן על יחסי עבודה טובים. בתקופתו, גם אם לא רק בזכותו, נהנתה מדינת ישראל מתקופה של גאות כלכלית ונתוני מאקרו טובים ויציבים. אבטלה נמוכה, צמיחה יציבה, ירידה ביחס חוב תוצר ויציבות מחירים. מי שרצה שר אוצר שישנה את כיוון הספינה, יבטל את מגבלת ההוצאה וישקם את מערכות הבריאות, החינוך והרווחה התאכזב, בשורה גדולה לקשישים, לנכים ולשכבות החלשות לא הייתה פה אבל קשה להאמין שיכול היה להיות שר אוצר אחר בממשלת נתניהו שהיה עושה זאת.

משרד האוצר. צילום: פלאש 90 / נעם ריבקין פנטון. ארכיון.

נסו להיזכר לרגע מי היו עשרת שרי האוצר האחרונים ומה קרה להם לאחר שעזבו את משרד האוצר. לפיד הגיע למשרד האוצר ב-2013 עם 19 מנדטים. הוא כיהן בתפקיד 21 חודשים בלבד ובבחירות 2015 צנח ל-11 מנדטים. לפניו כיהן יובל שטייניץ שנבחר במקום השמיני ברשימת הליכוד לכנסת ה-18, בבחירות לכנסת ה-19 הוא כבר צנח למקום ה-24, ורק בזכות נאמנותו לנתניהו קיבל את המשרד המומצא לנושאים אסטרטגיים. רוני בר און שנעלם אחרי כהונה של שנה ותשעה חודשים בקפלן 1, והירשזון שעזב את הלשכה לטובת ספסלי בית המשפט. גם עבור נתניהו הכהונה כשר אוצר בממשלה העשרים ותשע סימנה את הדרך למטה כשבבחירות שלאחר מכן עמד ברשות הליכוד וקיבל 12 מנדטים בלבד.

היו גם יוצאי דופן – אולמרט עבר במשרד האוצר בדרכו לכבוש את קדימה ואת רשות הממשלה, סילבן שלום אומנם לא ניצח בפרימריז בליכוד אבל שמר על מעמדו בליכוד. בהיסטוריה הרחוקה יותר היה זה לוי אשכול שעבר ממשרד האוצר ללשכת ראש הממשלה. וגם שמעון פרס, אבל זה לא נחשב כל כך.

המשרד כפוי הטובה

למעשה אם משווים את משרד האוצר למשרד החוץ או משרד הביטחון בהם גדלים ראשי ממשלה פוטנציאלים, תיק האוצר נוטה להיות מאוד כפוי טובה למשרתים בו. אומנם מדובר בשר החזק ביותר בממשלה, זה ששולט למעשה בתקציבם של כל שרי הממשלה האחרים אבל זהו גם התפקיד המסוכן ביותר עבור פוליטיקאי עם שאיפות.

לאורך השנים שר האוצר היה בדרך כלל ממפלגתו של ראש הממשלה. זה שאמור לשרת את מדיניות הממשלה. בשישים וחמש שנות המדינה הראשונות כיהן רק שר אוצר אחד שלא היה ממפלגתו של ראש הממשלה. היה זה שמעון פרס בממשלת האחדות של 1988. נתניהו, שהבין על בשרו כי מדובר במיטת סדום פוליטית, שינה את כללי המשחק והכניס לשם את לפיד ואח"כ את כחלון.

ההסבר הזה אולי לא נותן תשובה מלאה לשאלה מדוע כחלון איבד חמישים אחוז ממצביעיו, אבל הוא מסביר בהחלט מדוע במערכת הבחירות הנוכחית מסתובבים לפחות חמישה אנשים שמכוונים לכיסא שר הביטחון, ואף יותר מכך לתפקיד שר החוץ, ודווקא על התפקיד החזק ביותר והמשפיע ביותר בממשלה (מלבד ראש הממשלה עצמו) אף אחד לא מזנק.

שיהיה בהצלחה

אגב שר האוצר הבא שיכנס במאי 2019 צפוי גם לקבל קלפים פחות טובים מאלו שקיבל כחלון בארבע השנים האחרונות. כשהתחזיות על סוף המחזור הכלכלי בעולם מתבססות מצד אחד והתחושה שמדיניות כחלון של גם הורדת מיסים וגם הורדת גרעון מיצתה את עצמה, שר האוצר הבא יצטרך כנראה לנווט בסביבה הרבה יותר עוינת.

בעצם השאלה האמתית היא איך קרה שדווקא התפקיד הפוליטי שכל כך משפיע על חייהם של אזרחי ישראל הפך לכפוי טובה כל כך? מה זה אומר על החברה הישראלית? ומי יהיו אלו שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את התפקיד הכל כך חשוב הזה?