כנראה שהסיפור המטורף על רכבת ישראל והביזיון התורן, הפעם עם הקצאת הקטר והקרונות הדו-קומתיים לאירוע פרטי של חברת "אינטל", נפל עלינו כמו נס משמיים. הפרחים להנהלת החברה הממשלתית ולשר התחבורה ישראל כ"ץ, שלא חשב אפילו להביע איזו מילת הסתייגות.

למה אנחנו צריכים לשמוח ממקרה כל כך מקומם? כי בזכות הדוגמה המוחשית מהרכבת, סיפור שהתרחש דווקא בשעות העומס ובזמן שהנהלת הרכבת בעצמה מלינה על תפוסה של 180% וקוראת לציבור להימנע מהגעה לתחנות בשעות הבוקר, אפשר להתחיל להבין את גודל העיוות שקיים במקום אחר לגמרי – מערכת הבריאות.

מחלקה פנימית בבית חולים. התפוסה המלאה גולשת למסדרון

כן, מערכת הבריאות הישראלית, שלפחות "על הנייר" נחשבת למופת של מודל ציבורי בזכות חוק ביטוח בריאות ממלכתי שעודנו מתקדם מאוד ביחס לעולם, שחקה בשנים האחרונות עד דק את עיקרון השוויון והטמיעה יותר ויותר מודל שונה ומסוכן של "עירוב שימושים" – פרקטיקה פרטית בתוך המסגרת הציבורית, משאבים ציבוריים שמשמשים את הכיס הפרטי של רופאים ומעניקים באופן אבסורדי רפואת לוקסוס לבעלי אמצעים תוך סבסוד ממשלתי.

נכון, המדינה קבעה בתחילת העשור הקודם שבבתי חולים ממשלתיים לא יהיו עוד שירותי רפואה פרטיים המכונים בקיצור שר"פ (הם ממשיכים להתקיים בבתי חולים ציבוריים שבבעלות עמותות כמו הדסה ושערי צדק), אבל פרקטיקה פרטית על חשבון תשתיות ומשאבים ציבוריים מתקיימת ביתר שאת במגוון צורות: מלונות ליולדות עם תינוקיה נפרדת וכוח אדם הרבה פחות מוגבל, בתי חולים פרטיים בבעלות קופות חולים ציבוריות שדואגות להעביר לשם מטופלים ולהרוויח מזה פעמיים, וכמובן "תיירות רפואית" – אזרחים זרים שמשלמים אלפי דולרים (לעתים עשרות אלפי דולרים) ישירות לבית החולים ומקבלים לא רק תור מוקדם יותר לניתוח, אלא גם תופסים מקום במחלקות האשפוז שגם ככה נמצאות בתפוסה מלאה ואף הרבה יותר מזה.

מה שמשותף עוד למקרה של הרכבת ולזה של מערכת הבריאות, הם התירוצים. בדיוק אותם תירוצים עלובים ומופרכים. הנהלת הרכבת טענה שממילא ישנן תמיד רכבות שנשארות ב"רזרבה" לצורך משימות שונות, ולפי גורמים בחברה הכסף ששילמה "אינטל" (כ-40 אלף שקל) עבור הרכבת הפרטית שקיבלה, תורם לשיפור השירות עבור הציבור הרחב. כך טוענים גם בבתי החולים ובמשרד הבריאות: חדרי הניתוח ממילא ריקים אחר הצהריים והכסף שנכנס מהתיירים מסייע דווקא לקיצור תורים. למה אלה תירוצים? כי במצב של תשתיות קורסות ותפוסה של 100%-180% (באורח פלא אלה המספרים גם ברכבת וגם במחלקות האשפוז), זוהי פשיטת רגל ניהולית ומוסרית להקצות משאב שנמצא בחסר לטובת גורם פרטי.

פרוטקציה מכוערת

מי שמעודד את הערבוב בין פרטי לציבורי במערכת הבריאות ואף דוגל באופן מוצהר בשר"פ (אבל נבלם על ידי משרד האוצר), הוא הממונה בפועל על תיק הבריאות – סגן השר יעקב ליצמן. כשהוא לא עסוק בניסיון להקצות משאבים ציבוריים לצרכים פרטיים דרך הדלת הקדמית, הוא עושה את זה בדלת האחורית – כל היום, כל הזמן. השבוע פורסם תחקיר נוסף, הפעם ב"הארץ", שהראה כיצד בתי חולים ציבוריים מעניקים שירותי VIP לאנשי חסידות גור אליה משתייך ליצמן, וזאת בשל מעורבות אינטנסיבית מצידו. במרכז התחקיר: שירותים מלכותיים ויוצאי דופן שקיבלה רעייתו של הרב אלתר, פטרונו הרוחני של ליצמן, בבית החולים הדסה בירושלים – אותו בית חולים שקיבל מהמדינה 1.3 מיליארד שקל בגלל התנהלות כושלת ובזבזנית.

פרופסור זאב רוטשטיין, מנהל ביה"ח הדסה (צילום: Arielinson/ ויקימדיה).

מי שניצח על השירות המיוחד לפי התחקיר, מלבד ליצמן עצמו, הוא מנכ"ל הדסה פרופ' זאב רוטשטיין – האיש שליצמן התעקש למנות לתפקיד למרות שורה של התנגדויות, דוחות ביקורת והליך משמעתי שרבץ עליו. לזכותו של רוטשטיין, במירכאות כפולות, הוא לפחות עקבי בכך שאת הפרוטקציות הוא עושה בראש מורם, מעל השולחן, בלי למצמץ ובלי להתנצל. הוא מאמין ש"אנשים מיוחדים" צריכים לקבל יחס מועדף. פעם זה חבר כנסת, פעם בעל הון, פעם סתם מישהו שליצמן חושב שהוא מספיק מיוחד.

כך נראית השחיתות הציבורית הגדולה והמכוערת ביותר. אלה לא קרונות שמספסרים בהם, אלה ההורים שלכם, הילדים שלכם, שממתינים חלילה במיון או שוכבים במסדרון בשעה שמישהו "מיוחד" ידע למי לצלצל. השחיתות הזו מתרחשת פעם באמצעות פרוטקציה של פוליטיקאי מושחת שעומד בראש המערכת, ופעם באמצעות פרוטקציה שיטתית וממלכתית באמצעות ניגודי עניינים מובנה ועירוב שימושים בין פרטי לציבורי. זו האחרונה מצטלמת פחות טוב, אבל היא החמורה יותר.