זה נשמע כמו מדע בדיוני. שבמקום רופא, עורך דין או יזם הייטק, אמא של מישהי תגיד לה שהיא ממש רוצה שהיא תהיה עובדת סוציאלית. אבל זה ממש משהו שצריך לקרות. הגיע הזמן שמעמד העובדים הסוציאליים ישודרג ובגדול. הגיע הזמן שלהיות עובדת סוציאלית יהיה משאת נפש בדיוק כמו להיות רופא, או מנהל בחברת הייטק. היום מציינים ברחבי העולם את יום העבודה הסוציאלית – מקצוע קשה, שוחק, המאופיין בחוסר בהכרת תודה, במקצועיות רבה שנדרשת ובעיקר במעמד ובתדמית חברתית כלכלית נמוכים.
את זה חייבים לשנות. כשאומרים שרופאים מצילים חיים, צריך לדבר באותה נשימה גם על העובדים הסוציאליים. התפקיד שהם ממלאים הוא ללא ספק אחד מהתובעניים ביותר בכל מה שקשור להשפעה העצומה שיש להם על חייהם של לקוחות לשכות ושירותי הרווחה.
זה לא סוד גדול שיש לי המון טענות לעובדות הסוציאליות, בעיקר אלו בלשכות הרווחה, ובעיקר הוותיקות והשחוקות שבהן, בגלל האטימות, העובדה שהן לא זמינות, בגלל שעל כל הרמת קול הן קוראות למשטרה, וכן בעיקר לאור העובדה שהן לא ממש אוהבות לסייע ללקוחות שלהן למצות את זכויותיהם. "אנחנו מטפלות", הן אומרות.
אבל עם יד על הלב, בכל פעם שאני נכנס בשערי בית הספר לעבודה סוציאלית בתל אביב, או בכל פעם שאני משוחח עם עובדת סוציאלית המנסה לסייע לאחד מהמטופלים שלה, אני אומר שאני ממש לא מקנא בהן.
הלחץ הבלתי נתפס שבו הן נתונות, החשש ממה יקרה אם לא יהיה להן מענה הולם לצורכי הלקוחות שלהם שמגיעים אליהם כמו הגיעו ליחידת הטראומה בחדר המיון, הוא עצום. והבעיה מול זה היא שהתדמית שלהם בתחתית סולם המקצועות האקדמיים. כשהשכר גם הוא נמצא בתחתית. ובמקום שהמערכת הממשלתית והציבורית תחבק אותן, תעניק להן היא עסוקה בעיקר בלשים פלסטרים.
כשהתפרסם לאחרונה מדרג השכר בשירות הציבורי היו העובדות הסוציאליות בחלקו המאוד תחתון. לא מגיע להן לקבל שכר כמו הממוצע בחברת חשמל? בנמלי הים והאוויר? ברכבת ישראל. איפה נשמע שעובדי רכבת יקבלו שכר גבוה משמעותית מעובדת סוציאלית הדואגת לחיים של מאות ישראלים באופן קבוע.
הזכות של העובדות הסוציאליות להכרה חברתית וכלכלית ברמה הגבוהה, ביותר היא החובה שלנו כאזרחים לספק להם אותה. לכבד את העובדות הסוציאליות בלשכות לשירותים חברתיים ולעבוד יחד איתן כדי שהמענים שנקבל כלקוחותיהן יהיו כאלה שישפיעו עלינו ויגרמו לנו לפרוץ קדימה, למצות את הפוטנציאל האישי שלנו ולדאוג שאם נצטרך אותן זה רק בשביל לקבל אישור לאפוטרופסות על הורינו או סיוע אחר הנוגע למימוש זכויותינו החברתיות והכלכליות.
בשש השנים האחרונות אני נחשף לשורה ארוכה של סטודנטיות לעבודה סוציאלית. נשים צעירות ומחויבות למשימה קשה עד מאד של ריפוי חוליים של מצוקה כלכלית, מצוקה נפשית ודאגה להישרדות יומיומית. אני מלווה אותן משנתן הראשונה בבי"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ועד שהן מוצאות את מקומן כעובדות באחד מהמקצועות השוחקים ביותר. מקצתן נשבר ומחפש דרכים חדשות לחיים אבל הרוב נשארות והם אלו שיחליפו בקרוב את העוסיו"ת מפעם, אלו שהגיעו למצב שבו המצוקה האישית שלהן והתפישה שלהן עצמן את מקצוען הפכה אותן לעובדות ממורמרות וכועסות על העולם. אובדות סוציאליות.
אני מקווה שהבחירות הקרובות לכנסת יהיו תחילתה של מהפכה בתחום הרווחה והשירותים החברתיים. מהפכה שתשים במקום גבוה את מעמדן, שכרן ותדמיתן של העובדות הסוציאליות החדשות, כי רק כך ניתן יהיה לתת מענה ראוי והולם למאות אלפי האזרחים המשוועים לעזרה.
כשזה יקרה נוכל לקרוא בסקרים שאמהות מאחלות לילדות ולילדים שלהם שילכו לעבוד בתור עובדות סוציאליות.
רן מלמד הוא מנכ"ל משותף של עמותת "ידיד" המלמד מזה שש שנים בבי"ס לעבודה סוציאלית בתל אביב, סמינר בנושא פרקטיקה של מיצוי זכויות וכן יסד ומשמש כמנהל מקצועי משותף של הקליניקה לקידום מדיניות חברתית הפועלת במסגרת בית הספר
