במהלך הקמפיין שניהל באחרונה איגוד הפנימאים, כמה מנהלי מחלקות פנימיות תיעדו ברשימות את שגרת יומם הקשה, הבלתי אפשרית לעתים. האיגוד אסף את הרשימות הללו וכעת אנחנו מפרסמים אותם לראשונה. בשבוע שעבר פרסמנו את החלק הראשון, וכעת אנחנו מפרסמים חלק שני. שמותיהם של המנהלים ומקום עבודתם שמורים במערכת בשל רגישות הנושא.

בסוף פברואר האחרון התכנסה לראשונה הוועדה לשיפור הטיפול במערך האשפוז הפנימי. מדובר בהישג יפה לאיגוד הרופאים הפנימאים שניהל באחרונה קמפיין אפקטיבי ולא שגרתי. במקום להשתמש בטכניקות מעט מיושנות כגון השבתות והפגנות, הוא פנה לאפיקים אחרים – פרסום תמונות ונתונים עדכניים מהנעשה במחלוקות במטרה לחשוף בפני הציבור את גודל המשבר.

ועדיין, למרות ההישג, המצב במחלקות הללו לא ממש השתנה, ייקח הרבה מאוד זמן, אם בכלל, עד שזה יקרה. הפנימיות הפכו לכלי מאסף של מערך האשפוז בבתי החולים הציבוריים; למעין חצר אחורית – מוזנחות ברובן, עמוסות, קצרות בכוח אדם מקצועי. בקיצור, התגלמות הקלישאה השחוקה של "הזקנה במסדרון"; או במחסן התרופות, כפי שתמונות מזעזעות שפרסם איגוד הפנימאים העידו.

מחלקה פנימית בבית חולים.

לא לאבד לעולם צלם אדם

אני נושאת בתפקיד הזה כחמש שנים ומברכת על הזכות שניתנה לי למלא אותו.

בתפקידי, אין יום שדומה למשנהו וזה כל היופי.

פתיחת היום מוקדשת לילדיי, ולהכנה לקראת יום הלימודים.

בהגיעי למחלקה נערך ביקור מודרך לרופאים המתמחים, הסטאז'רים והסטודנטים במהלכו מוצגים המטופלים שהתקבלו במהלך התורנות. זמן זה מנוצל לצרכי לימוד, לשאלות, דיון והקניית ערכים של כיבוד הזולת, הקשבה לסיפורם של המטופלים ותרגול לאופן חשיבת הרופא שהיא החשיבה הקלינית.

לפי ימות השבוע ממשיכים בדיון על מאמר מהספרות המקצועית, ישיבת רנטגן שבה צופים ומקבלים הסבר מרופא הרנטגן על בדיקות הדימות של המטופלים שלנו, ופגישה רב  מקצועית בנוגע למטופלים עם מהלך אשפוז יותר מסובך.

במהלך היום אנו נמצאים בשיח סביב מצב המטופלים, וכמנהלת המחלקה אני האחראית על התווית הדרך המקצועית, וניהול האבחון והטיפול במאושפזים.

המחלקה הפנימית בבית החולים וולפסון (צילום: ספי קרופסקי)

בתוקף מומחיותי השנייה במחלות זיהומיות, אני מייעצת בסוגיות של מחלות זיהומיות בעיקר לאור העובדה שבמחלקתי מאושפזים מטופלים מדוכאי מערכת חיסון, לאחר טיפול כימותרפי ומושתלי מח עצם. כמו כן אני משתתפת בפגישות צוות היחידה למחלות זיהומיות של בית החולים, הכוללת הצגות  ודיון מטופלים מכלל המחלקות וכן עדכונים הקשורים לתחום זה, פגישות מעשירות וחשובות לשיח המפרה בין הרופאים.

ציר נוסף וחשוב ביום העבודה, הוא פעילות במסגרת הפקולטה לרפואה. מספר שנים אני מעורבת ועוסקת בחינוך הרפואי לסטודנטים, נושא הקרוב ללבי. אני חברה בוועדת ההוראה והחינוך הרפואי. במסגרת ועדה זו אנו חושבים ומקדמים נושאים חשובים בתחום הלימוד של הסטודנטים, אופן הקניית הידע, הערכים ומיומנויות התקשורת הבין-אישית, המקצוענות והאתיקה.

לימוד הסטודנטים לרפואה מתבצע במהלך יום העבודה במסגרת המחלקה שם הם שוהים ולומדים תקופה ממושכת, וכן במסגרת הרצאות פרונטליות בפקולטה לרפואה.

במסגרת הפעילות הרוחבית בבית החולים, אני חברה בוועדת מוות מוחי. הוועדה מתכנסת כשעולה חשד למוות מוחי, ויש להחליט על הפסקת טיפול או לבדוק אפשרות של תרומת איברים, אם יאושר המוות המוחי. ועדה מאוד קשה נפשית אך חשובה מאין כמוה ואני מתמלאת סיפוק רב כשאני רואה את ההודעות והכותרות על אנשים שקיבלו את חייהם בחזרה בעקבות השתלה.

ישן לצד חדש בבית החולים שיבא (צילום: ספי קרופסקי)

ציר נוסף חשוב במחלקה הוא המחקר הקליני. במסגרת פעילות המחלקה אנחנו מנחים סטודנטים לרפואה בעבודות הגמר שלהם לקראת קבלת הדוקטורט וכן מגייסים מטופלים לניסויים בתרופות חדשות ובבדיקות אבחנתיות חדשות.

מיותר לציין מה שכבר ידוע ומפורסם על העבודה בתנאי עומס קיצוני וטיפול במטופלים שהופכים להיות יותר מסובכים ומורכבים עם הזמן. דווקא בזמנים מעין אלה הופך תפקידי כמנהלת המחלקה לחשוב עוד יותר – להעמיד דורות של רופאים משובחים שמשלבים בעבודתם את המדע והחמלה, ולמרות הלחץ בו הם נתונים, לא לאבד לעולם את צלם האדם.

אני מצרפת מכתב שקיבלתי מסטודנט לרפואה שלמד במחלקתי וריגש אותי מאוד:

"רציתי לשתף אותך במשהו שקראתי  לא מזמן וגרם לי לחשוב על החוויה שלי במחלקה שלך. מישהי שאלה – 'אם הייתם צריכים לבחור מסר אחד, שהייתם רוצים להעביר לילד שלכם, מה הוא היה?'.

אחת התשובות היתה: 'שאלוהים קיים. שאתה קיים. שהזולת קיים'; נדמה לי שללא קשר לנטיות תיאולוגיות המסר הוא: כולנו קטנים. אבל קטן ככל שתהיה- אתה ממשי וחד פעמי ויכול עשות את ההבדל, וזכור – אתה לא לבד פה".

אם שואלים אותי מה החוויה שלי במחלקה שלך?

לא גיליתי את אלוהים. גם לא נחשפתי לראשונה לחמלה או לאנושיות.

אבל שמחתי לגלות שבתוך השגרה שלעתים מכונה בית חולים – אפשר לעשות רפואה טובה מאוד, רגועה ולא אוטומטית, ואפשר לעשות את ההבדל, אם רק משתדלים להיות המטפל שהיית רוצה שיהיה למשפחה שלך, ואפשר לקיים "חדר הלבשה", שהחברות, הלמידה והשותפות בו, עולות על סך האגו והאינטריגות, באוכלוסייה שניחנה בשני האחרונים בשפע.

אחרי קריאת מכתבו של הסטודנט הבנתי את גודל הפריבילגיה שנפלה בחלקי.

מלה על אנושיות בעידן האינסטנט

הבוקר מתחיל סבב סטודנטים חדש.

אני מגיעה בבוקר למחלקה ויודעת ששוב הכל מתחיל מהתחלה. הם מגיעים חדשים, כל כך צעירים ותמימים, ואני יודעת איזו עבודה מוטלת עלי, להפוך אותם לרופאים. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעבודתי כמנהלת מחלקה פנימית, הוא הליווי של אדם מתחילת דרכו, לראות איך לאט לאט הוא רוכש כלים ומקבל ביטחון והופך לרופא של ממש.

החלק שלי אולי קטן, אך מרגיש וכל כך משמעותי. והמלאכה היא גדולה. אני רואה בחלקם את הניצוץ הזה, זה שהיה לי בעיניים בתחילת דרכי, וממשיך ללוות אותי לאורך כל חיי המקצועיים, זה שאני מאחלת להם שלעולם לא יעלם, והוא זה שנותן לי את הכח להמשיך להילחם על שחשוב לי, אף פעם לא לקבל את הקיים ותמיד לשאוף להכי טוב שיש.

בית חולים. למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: יונתן זינדל /פלאש 90)

והם צמאים. צמאים לידע, להכוונה, לכל פיסת מידע. התהליך הוא קשה, הוא מורכב וארוך, אבל כל כך משתלם. להיות רופא זה גם ידע ויכולות, אבל הרבה יותר מזה להיות רופא זה לדעת לקבל החלטות, לדעת לנהל דיון, לדעת לתקף את כל מחשבותיך בצורה מקצועית ועניינית, ויותר מכל להיות רופא זו אחריות, אחריות כל כך גדולה, ולעיתים קשה מנשוא.

כל אחד מהם מגיע עם שק התכונות שלו, ובאופן מדהים האישיות משתקפת בהתנהלותם כסטודנטים, ובהמשך גם תשתקף בעבודתם כרופאים.

אני רואה בהדרכת הסטודנטים אחריות גדולה, וההצלחה שלי תימדד ביכולת שלי לתת הכוונה בצורה מותאמת אישית, לראות מהן היכולות של כל אחד ולאן כדאי להכווינו, אלו משימות אדרוש מזה ואלו מאחר, מי יקבל תחושת סיפוק מאתגר מסוים ומי מאתגר אחר. בסופו של דבר אני רוצה שיממשו את הפוטנציאל האדיר שטמון בהם, וכך אני יודעת שהם גם יהיו אנשי המקצוע הטובים ביותר וגם יהיו מסופקים בעבודתם.

אנחנו חיים בעידן של אינסטנט. הכל כאן ועכשיו. ערכים של סדר, הגיון ויסודיות נדחקו הצידה. מאגרי המידע הם אינסופיים ומצד אחד מקלים על עבודתנו – אך מצד שני אנחנו חשופים לכל כך הרבה תוכן, שקשה לנו לנהל אותו בצורה מיטבית.

כל כך חשוב דווקא עכשיו לשים את הדגש על ערכים אלו, אלה אשר הופכים רופא לאיש מקצוע טוב, זה שידע לתת אמפתיה למטופלים, ובה בעת להיות מקצועי, נחוש, ברור והחלטי שידע להפעיל שיקול דעת ולפעול בצורה שמותאמת אישית לכל מטופל ומטופל. אני שמחה שיש לי חלק בתהליך החשוב הזה.