חג הפועלים היה בעבר מועד חשוב לרבות מהקהילות היהודיות בגולה ובארץ, ובימי השואה, מעמדו קיבל תפנית. הנאצים אסרו על יהודים כמעט לחלוטין לקיים חגיגות מכל סוג. בגדודי הפרטיזנים, חג הפועלים ומועדי המהפכה היו המועדים היחידים שצוינו בחגיגיות, אך הרצון לחתור לחירותו של האדם העובד לא נדם גם בגטאות ואף במחנה אושוויץ בירקנאו.
"אחרי דיכוי ארוך של מילים ומעשים על ידי הפשיזם בכל אירופה, השחרור נותן לנו שוב להתבטא בצורה חופשית ותקינה. את כל מה שחשבנו שהוא מובן מאליו, וכיום כל מעשה צריך להיות מכוון לשאיפות לניצחון הסופי. אנו מאמינים שזו צריכה להיות הסיסמה של כל העם העובד ביום האחד במאי", כך נכתב בעיתון 'דר וסטרבורקר', אשר יצא לאור במחנה היהודים וסטרבורג בהולנד כמעט מדי יום במהלך הכיבוש. גיליון ה-1 במאי 1945 הודפס ללא הפיקוח הנאצי, בסמוך לכניעת גרמניה לצבא הסובייטי ולבעלות הברית כשבוע לאחר מכן.
זכרונות של דגלים אדומים ועיניים סרבניות
חווקה פולמן רבן, ילידת 1924, שימשה כקשרית מטעם הארגון היהודי הלוחם בוורשה בין גטאות שונים. חווקה הייתה בין אנשי המחתרת שנשלחו לחקור מה עולה בגורל המגורשים לטרבלינקה, ולאחר מכן נשלחה לבשר למספר גטאות על ההשמדה הצפויה ליהודים, שליחות אותה כינתה "האפוסטולים של המוות" (האופוסטולים היו השליחים הראשונים שהפיצו את הנצרות) . מידע זה היה כה קשה לעיכול ובחלק המקומות הוזהרה שמוטב לה להסתלק, שמא תוסגר לנאצים ע"י היודנראט.
חווקה נלכדה ע"י הנאצים בזמן "פעולת ציגנריה" של המחתרת היהודית בקראקוב בדצמבר 1942. לאחר חקירה, נשלחה למחנה אושוויץ-בירקנאו כעובדת כפיה, מבלי שהתגלה לנאצים שהיא יהודיה. בספרה "לא נפרדתי מהם", שחזרה רשימה משנת 1946, ובה זכרון משהותה במחנה בירקנאו:
"השעה 4 לפנות בוקר. אחד במאי. ברחוב הראשי של המחנה עמדו שורות-שורות של נשים, טורים של שמלות-פסים. עמדנו שעה ארוכה. הרוח החמה הביאה לאפינו מהמשרפות את ריח הגופות החרוכות. קרני השמש הראשונות פגעו בבלוקים האפורים. צללי אדם. עיניים הביטו. אלפי עיניים. יאוש וכניעה במעורב. חיפשתי למצוא בהם זיק אחד של ברק, של חיים. כך נראים אנשים נידונים למוות, חשבתי. ולנגד עיני עלתה תמונה מימים רחוקים: דגלים אדומים, מחנות של מפגינים הקוראים למחאה, למרד. טורים ארוכים של צעירים נלהבים. דגלים אדומים, חגו של האדם העובד, דגלים אדומים. אז- מִפְקַד. עכשיו-אָפֵל (מִסְדַר אסירים במחנה, א.ר.) בלא זיע ניצבו העצירות בשורות וכעורבים שחורים היו לעומתן פרצופיהם של השומרות. מכות קשות ניחתו על גבינו, על ראשינו. מהשורות עולות אנחות, לחישות חנוקות ובכי חרישי, חסר אונים. הצצתי בעיניהן של הנשים. חיפשתי בהן לפחות בבואה של זיכרונות – זיכרונות של דגלים אדומים, אך מצאתי עיניים עוינות, סרבניות."
חג הפועלים בגדודי הפרטיזנים
באיזור בלארוס של היום פעלו מספר גדול יחסית של יחידות פרטיזנים. בין הידועה שבהן היא הגדוד היהודי בראשות האחים ביילסקי. בארכיון בית לוחמי הגטאות מופיעות עדויות מפרטיזנים יהודים מיחידות בפיקוד סובייטי, דוגמת ראובן לאונידוב מאיזור מינסק, אשר סיפר כי " רק את מועדי מהפכת אוקטובר או האחד במאי היינו חוגגים". לעומתו, בגדוד של ביילסקי, שמנה למעלה מ1,000 איש בשיאו, כ70% לא היו גברים לוחמים, אלא יהודים מכלל הגילאים, אשר קיימו חגגו גם את מועדי ישראל, וגם את ה-1 במאי.
מאבק תנועת הפועלים בגטאות
השנה שבין אמצע 1941 לאמצע 1942 היא השנה בה רבו הפרסומים המחתרתיים בגטו ורשה. עיתון "דרור" קרא באחד במאי 1941: "במקהלת העולם של המחר אסור לו שייעדר קול המדוכאים, כל המדוכאים. שאו בלבבותיכם את האידיאות של הסוציאליזם והחלוציות, גרשו מרחובותינו אל הייאוש והאפטיה, הוסיפו תקווה ואמונה לנוער היהודי. התחזקו וחזקו אחרים באמונה ששעת השחרור קרבה".
מטעם תנועת פועלי ציון (ימין) פורסם אז: "…למרות שהפשיזם שדד את החופש מהאדם העובד, לקח אלפי חיים, הוא לא הצליח לקחת ממנו את התשוקה לקרב ואת נכונותו להבטיח עתיד טוב יותר לעם היהודי ולאנושות כולה. עם הטלאי הצהוב המאולץ, מאחורי חומות הגטו ומחנות העבודה, קורא הפועל היהודי יחד עם הפרולטריון הבין לאומי: 'בוז לפשיזם!' ". הפעילים המרכזיים מאחורי הפצת עיתונות המחתרת היו מראשי הארגונים הפוליטיים ותנועות הנוער שלימים הקימו את הארגון היהודי הלוחם.
1 במאי במרד גטו ורשה
מרד גטו ורשה פרץ בשנת 1943 בחג הפסח, שחל באותה השנה 19 באפריל. לאחר מספר ימי לחימה, בהם לגרמנים היו מספר אבידות, טקטיקת הלחימה מצידם הוחלפה בהריסה שיטתית של הגטו תוך הימנעות מקרב עם הלוחמים היהודים, במגמה לגרום למותם בשריפות, בהריסות ובגז רעיל.
טוביה בוז'יקובסקי, מלוחמי תנועת "דרור" במרד גטו ורשה כתב בזיכרונותיו על האחד במאי בימי המרד הלוחם בשנת 1943:
" את חג הפועלים – האחד במאי – החלטנו לחגוג בצורה מקורית, להרוג מספר גרמנים. קבוצת לוחמים יצאה למשימה, והתבצרה בפרוזדור ארוך של בניין ברחוב נלבקי 47, ושם חיכתה לגרמנים, אך הגרמנים לא הופיעו. לעומת זאת הופיעו שני יהודים בחיפוש אחר מזון, כאשר הם הבחינו באנשים שלנו חמושים ברובים ובקסדות, הם התחילו לברוח בפחד גדול. לא עזרו דברי ההרגעה ולא השפה שדיברו איתם, הם התחננו שלא נהרוג אותם. רק הצגת 'עובדות' (הצגת ברית המילה, א.ר.) שכנעה את השניים, ורק אז הם הרגישו חופשיים.
כאשר כבר עמדנו לעזוב את הבניין, הופיע גרמני בודד ואותו גמרנו. ההישג של ה-1 במאי היה די צנוע – אבל גם גרמני אחד פחות, זה טוב!".
מאבק הפועלים נגד היודנראט בגטו לודז'
מבין ראשי מועצות היהודים, אחד הידועים בידם הקשה היה מרדכי רומקובסקי מגטו לודז', אשר שאף לניהול הגטו תוך ציות מוחלט לדרישות הנאצים, במחשבה ששיתוף פעולה גמור יוביל להצלה מרבית. אף שגיטו לודז' האריך ימים באופן יחסי, גישה זו לא צלחה ורוב מוחלט של יהודי הגטו הגדול הושמד במחנות ההשמדה או גווע ברעב.
בארכון בית לוחמי הגטאות, נמצאת עדותו של ב. ארליך, המתאר כיצד רדף רומקובסקי את הנהגות תנועת הפועלים בגטו, בכדי לחסל כל שמץ של הנהגה עצמית, שלא בחסות גרמנית. ארליך מונה את צעדי הדיכוי בהם נקט רומקובסקי כך: חיסול נקודות ההכשרה לנוער, חיסול בתי הספר, חיסול הקבוצה הוולנטרית לחלוקת הלחם, פיזור ועדי הבתים, ביטול יום השבת כיום מנוחה, מעצרים של מנהיגי פועלים, הוצאה לאור של "עיתון הגטו", ובו תכנים של "משמעת ושיעבוד לגרמנים". אכיפת איסורי התפילות במשותף. ארליך מציין כי בחוגי הפועלים קיימו ספריות במחתרת, תוך סיכון חייהם, ולעתים אף קראו בספרים בגוון סוציאליסטי במקום עבודה בבתי החרושת למען הגרמנים.
"בנוסף להתכנסויות הקטנות וחגיגת אחד במאי, ארגנו פועלי ציון שמאל, בסתו 1943 עצרת גדולה ע"ש בורוכוב. בנסיבות הזמן היתה זו העזה גדולה הן מצד המארגנים והן מצד המשתתפים… התנהלה תעמולה רבתי בכל בתי המלאכה שיעבדו לאט. בהבנה ובשביעות רצון רצה בלאו הכי כל אחד לעבוד לאט. לכן גם הייתה להם הסכמה ושביעות רצון מחוגים רחבים של העובדים. הם נרדפו על ידי המנהלים ומנהלי העבודה ורבים שלמו על כך בחייהם. מסומנים הם נשלחו מהגטו… התכנסויות היו גם אצל אנשי הבונד, מעידה העובדה שהתקיימו שביתות בבתי המלאכה מאורגנים על ידי הבונדיסטים. על השביתה בנגריה שמעו בגטו. כמו היו שביתות רעב בבתי המלאכה, היו מונהגים, בין היתר, על ידי אנשי הבונד".
