"קטסטרופה מוחלטת" היא התמצות שנתן מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרז במסיבת העיתונאים שנערכה בשבוע שעבר לכבוד פרסום הדו"ח בנושא שינוי אקלים. קריאת הדו"ח היא חוויה מצמררת, ומתוארים בה תרחישים, שלטענת החוקרים עלולים להתממש כבר החל משנת 2040, אם לא יופחת באופן דרמטי היקף פליטת הפחמן. בין השאר, מזהירים המומחים מפני מחסור חמור במזון שיגרם מבצורות בחלקים נרחבים של העולם, ומשבר פליטות עצום שעלול לערער את היציבות הפוליטית בעולם כולו. כמובן שבתרחיש כזה יהיו אלו החלשים ביותר שיספגו את המכות הקשות ביותר, אך למשבר עתידים להיות הדים ברחבי העולם כולו. "מדובר בתרחיש קטסטרופלי בעבור העולם כולו", אמר גוטרז.

על אף החרדה שבקריאת הדו"ח, הפחתת פליטות הפחמן היא מטרה שכלל לא ברור איך לממש. ההפחתה הנדרשת חורגת בהרבה מההשפעה של תכניות "קיימות" כאלה ואחרות, ודורשת מאמץ מרוכז שנוגע בעיקר לתעשייה הפרטית באירופה, צפון אמריקה וסין. כדי להגיע למטרה של צמצום עד קרוב לאפס של פליטות הפחמן נדרשת החלפת תשתית ברמה חסרת תקדים – בניית תחבורה ציבורית יעילה וירוקה, פיתוח טכנולוגיה לתעופה שאיננה מבוססת על דלק פחמני, מעבר לייצור ללא פליטת פחמן ועוד.

מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרז (AP Photo/Bebeto Matthews)

מי אמור אם כך לשלם על המעבר לטכנולוגיות האלו? חסידי השוק החופשי לחלוטין טוענים שהסכנה של אובדן ההכנסות, בעקבות הקטסטרופה, תעודד עסקים להשקיע במעבר לאנרגיה ירוקה, אבל האם לא יהיה מאוחר מדי כשבעלי ההון הגדול יתעשתו?

אביב אירופאי: ההצעה של וארופאקיס

כאן נכנסות לתמונה מספר תכניות שונות שזכו לכותרת המשותפת 'ניו-דיל ירוק'. המשותף לכל התכניות הוא ההצעה הרדיקלית לבצע, באמצעות המדינה, השקעה מאסיבית בהחלפת התשתיות האנרגטיות, לכאלו שאינן מייצרות פליטות פחמן. מסיבה זו כלל ההצעות הביאו על עצמם את זעמם של חסידי השוק החופשי, ומעלות את השאלה- איך אפשר לשלם על זה?

שלט בהפגנה במחאה על משבר האקלים בלונדון. 19 באפריל 2019 (Jonathan Brady/PA via AP)

אחת המפלגות שעוסקות בתכנית קונקרטית כזו היא "אביב אירופי", הרשימה בראשות שר האוצר היווני לשעבר יאניס וארופאקיס, שרצה לפרלמנט האירופי בבחירות הקרובות שיתקיימו ב-23-26 במאי. ההצעה שלהם, שכוללת השקעה שנתית של 500 מיליארד יורו (כ-5% מהתוצר באיחוד האירופי) בהחלפת התשתיות האנרגטיות באירופה שתביא על הדרך ליצירת מקומות עבודה איכותיים ולצמיחה כלכלית, שחלקים נרחבים מאירופה צמאים לה מאז המשבר הכלכלי של 2008.

מבקריה של התכנית טוענים נגדה שמדובר בחזרה של הקומוניזם לאירופה. עם זאת, דווקא התכנית של "אביב אירופי" לא כוללת הטלת מיסים חדשים, אלא מסתמכת על השקעות פרטיות בפרוייקטים אותם תקדם המדינה. אם היא תיושם, היא תהווה למעשה שילוב של כוח ההשקעה של המדינות השונות באיחוד האירופי, יחד עם עידוד ההון הפרטי באירופה להשקעה בפרוייקטים של התחדשות תעשייה ירוקה.

מחנה פליטים על הגבול היווני – משבר האקלים יצור משבר פליטות עצום צילום: AP

בשורה התחתונה מדובר בדרך לעודד את הגופים הפיננסיים הגדולים במשק להלוות כסף לגופים ציבוריים באיחוד האירופי, שיעשו שימוש באותם כספים כדי לממן את הפרוייקטים, ויביאו ליצירת מקומות עבודה איכותיים ולצניחה בפליטת הפחמן. כך, לטענת וארופאקיס, במקום להשקיע בספקולציה בשוקי ההון, ינותבו אותם הכספים הפרטיים להשקעה בטובת הכלל, בהנהלת המדינה.

הרחבה כמותית היא התערבות בהקצאת ההון לטובת העשירים ביותר

למעשה, מדובר בהצעה פשוטה למדי. על פי ההצעה, קרנות בבעלות האיחוד האירופי ינפיקו אג"ח – או במילים אחרות יגייסו הלוואות. ההלוואות האלו יהיו בשווי של 500 מיליארד יורו בכל שנה, וישמשו כדי לממן את הפרוייקטים השונים להפחתת פליטת הפחמן. על פי התכנית, ההשקעה העצומה תביא לעלייה דרמטית בצמיחה הכלכלית ובהכנסות של עסקים ומשקי בית, ויגדילו את הכנסות המדינה ממיסים. הכנסות אלו ישמשו להחזר ההלוואות בעתיד.

כדי לדאוג לכך שהריבית על ההלוואות תישאר נמוכה וברת קיימא, התכנית מציעה שהבנק המרכזי יקנה כמויות גדולות של אותו אג"ח בעצמו. על אף הריבית הנמוכה שתהיה על אותן אג"חים קרנות הפנסיה וחברות הביטוח, שצריכות להשקיע את כספם באפיקים בטוחים, ישמחו להעניק הלוואות בערבות המדינה. כך, למעשה, ינותבו כמויות עצומות של הון פרטי לטובת הפחתת פליטות הפחמן באירופה, ועל הדרך יביאו לצמיחה כלכלית וליצירת מקומות עבודה.

מצעד האקלים (דוברות ״מגמה ירוקה״).

הדפסת כסף במטרה לעודד השקעות אמנם נשמעת כמו מדיניות כלכלית הזויה, אבל למעשה היא מיושמת באירופה מאז שנת 2009. תכנית זו מוכרת בשם 'הרחבה כמותית', ועליה מבססים אנשיו של וארופקיס את התכנית שלהם.

בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 2008, הורידו הבנקים המרכזיים ברחבי העולם את הריביות, במטרה לעודד צמיחה. עם זאת, על אף הורדת הריביות, המשקים באירופה וארה"ב המשיכו לסבול ממיתון, השקעות נמוכות, ביקוש נמוך לעובדים, ירידות שכר וכו. לכן, החל משנת 2009, הבנקים המרכזיים באירופה, ארה"ב ובריטניה קונים כמויות אדירות של נכסים פיננסיים מבנקים שונים ברחבי היבשת, בהיקפים של מאות מיליארדי דולרים בשנה. למעשה, הבנקים המרכזיים מדפיסים כסף ו"שופכים" אותו לתוך כיסיהם של הבנקים, במטרה לעודד השקעות. החשיבה מאחורי המדיניות היא שאם הבנקים יחזיקו בכמויות אדירות של נזילות, הם יעניקו אותו במחירים אפסיים לעסקים ריאליים, שינצלו את ההזדמנות לבצע השקעות ולהתרחב.

כך קיוו לפחות, אבל המציאות הייתה מעט שונה. ההרחבה הכמותית לא הביאה לשיפור דרמטי במצב המשקים האירופים והאמריקאיים, והיא נאלצת להימשך גם היום, כעשור לאחר המשבר הכלכלי. מה שההרחבה הכמותית כן תרמה לו הוא ניפוח עצום של שוק ההון בארה"ב ואירופה. למעשה, במקום להעניק את אותו הכסף כהלוואות לעסקים ריאליים, זרם רוב הכסף לספקולציה בשוקי ההון. למעשה, ההרחבה הכמותית תרמה כל כך הרבה לניפוח שוק ההון עד שג'נט יילן, נגידת הבנק הפדרלי של ארה"ב, תמכה בהפחתת התכנית ובהעלאת ריבית בסוף כהונתה, מחשש שהדבר יוביל לבועה נוספת בשוק ההון האמריקאי.

תומכי ה"ניו-דיל הירוק" באירופה טוענים כי נדרשת הכוונה מטעם המדינה כדי לדאוג לכך שהכסף אכן יגיע להשקעות ריאליות, וספציפית להשקעות באנרגיה ירוקה. נכון להיום, הבנק האירופי המרכזי מדפיס ומוציא כ-960 מיליארד יורו בשנה על ההרחבה הכמותית. לכן, לטענת אנשי "אביב אירופי", אין סיבה שלא לנצל את ההזדמנות כדי לכוון את הכסף הזה לשירות הציבור כולו ולטובת עתיד האנושות.

התערבות בשוק ההון – גם בישראל

מתנגדי התכנית טוענים שמדובר בסכנה לשוק החופשי, בגלל התערבות המדינה ב"תהליך הקצאת ההון". במילים אחרות, הבעיה שרואים אותם מנגדים היא בעצם העובדה שהמדינה תעודד משקיעים פרטיים להשקיע דווקא בפרוייקטים מסויימים. לטענתם, שוק ההון צריך להתנהל ללא התערבות של המדינה, והתערבות כזו עלולה להביא לעיוותים מסוכנים בשוק ההון, ולפגיעה בחופש ההשקעה של השחקנים השונים בשוק.

יאניס וארופאקיס, שר האוצר היווני לשעבר, ומיוזמי 'האביב האירופי' (AP Photo/Markus Schreiber)

מעבר להתעלמות הבוטה מכך שההרחבה הכמותית מהווה התערבות עצומה בשוק ההון, שוכחים אותם מתנגדים ששיתוף פעולה מהסוג הזה בין המדינה למשקיעים הפרטיים היה חלק מרכזי במדיניות הכלכלית של מדינות רבות בעבר, כולל בישראל. למעשה, עד לשנות השמונים, היה נהוג שמדינת ישראל מתערבת באופן קבוע בשוק ההון, במטרה לקדם פרוייקטים לאומיים חשובים.

כדי לממן את הקמת חלק מהתשתיות הלאומיות הקריטיות ביותר של מדינת ישראל, עשתה הממשלה פעמים רבות שימוש בהון הפרטי. כך, לאורך העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, עודדה הממשלה את המשקיעים הפרטיים להשקיע הון בפרוייקטים לאומיים על ידי סבסוד ההלוואות או מתן ערבות של המדינה. כך, הוזלו באופן משמעותי ההלוואות, וההשקעות הרצויות למדינה הפכו לכדאיות בעבור בעלי ההון הפרטי.

מאז שנות השמונים החלה להשתת התפיסה הניאוליברלית הרואה את התערבות המדינה בשוק ההון כ"התערבות זרה" שמסכנת את יציבותה. בהדרגה פחתו הסבסודים של השקעות בפרוייקטים לאומיים, ונותרו מהם רק ערבויות מצומצמות. עם זאת, מדובר בכלי עוצמתי לרתימת ההון הפרטי לטובת האינטרס הציבורי, שבמקרה הזה הוא צורך דחוף של האנושות כולה.