בתקופה האחרונה החלו גורמים מהימין הכלכלי בישראל להניף דגל חדש-ישן – הגבלת זכות השביתה. לטענתם, באמצעות כפיית בוררות חובה על הצדדים השונים ליחסי העבודה הם ימנעו שביתות מיותרות, ובכך יורידו את מספר הימים האבודים כתוצאה משביתה למשק. אלא שנתוני האמת של ימי השביתה שפרסם אתמול (ראשון) משרד העבודה והרווחה מספרים סיפור אחר: מספר ימי השביתה בישראל נמצא במגמת ירידה מתמשכת ועקבית למדי. דווקא כפיית בוררות על הצדדים עלולה לשבור את המגמה הזו – ולהפר את היציבות שנוצרה ביחסי העבודה במשק.

איפה באמת מאבד המשק הישראלי ימי עבודה?

כשמסתכלים על מספר ימי השביתה במשק, נתון שנאסף דרך קבע על ידי הממונה על יחסי עבודה במשרד הכלכלה, ניתן לראות תופעה מדהימה. בעשור וחצי האחרון צנח מספר ימי השביתה לרמות שפל שלא נראו בישראל. בשנת 2018 עמד מספר ימי השביתה על 150 אלף בלבד. ב-2017 נרשם אבדן של 672,842 ימי עבודה למשק הישראלי בגלל שביתות. בשנת 2016 איבד המשק 138,685 ימי עבודה ובשנת 2015 המספר עמד על 167,353 ימים. ב-2014 עמד מספר ימי השביתה על 103,553 ימים בסה״כ. יותר ממחצית ימי השביתה ב-2017 מיוחסים לשביתת הזדהות בת חצי יום שהנהיגה ההסתדרות בדצמבר 2017, בשל האיומים לפטר אלפים מעובדי טבע. שביתה שזכתה לאהדה ציבורית והשתתפו בה כ-700,000 עובדים. לשם השוואה, בתחילת שנות ה-2000 הגיע מספר ימי העבודה שאבדו לטובת שביתות במשק לכ-2 מיליון ימים בשנה.

מספר ימי העבודה שאבדו למשק בעקבות שביתות (גרפיקה: אידאה)

שר התחבורה, ישראל כץ, אולי פחות ישמח לשמוע את ההשוואה הבאה: מספר שעות העבודה שמאבד המשק הישראלי לטובת הפקקים עומד על כ-700,000 ביום(!), שהם כ-21 מיליון ימי עבודה בשנה. שביתות לפחות מסייעות לעובדים להגיע להישגים, מה מושג באמצעות פקקים? מחלת השפעת, אגב, מביאה לאבדן של כ-1.2 מיליון ימי עבודה בשנה למשק הישראלי. לכו להתחסן.

מנהיגי העובדים בכנס ההכרזה על שביתת הבטיחות (צילום: דוברות ההסתדרות)

הירידה הדרמטית במספר ימי השביתות בשנה אינה מקרית. העלייה בכוחה של ההסתדרות והעבודה המאורגנת בעשור האחרון היא זו שהביא לירידה במספר ימי השביתה. בעשור האחרון של האלף הקודם היתה ההסתדרות מוכה וחבולה אחרי הקיצוצים העמוקים שהנהיג בה חיים רמון. חיה פצועה עם חובות אדירים שמאבדת חברים ומתקשה לעמוד בתשלומי המשכורות של עובדיה. כשההסתדרות היתה מוחלשת היה מי שרצה לנצל זאת, ובשנת 2003, שנת השיא של קיצוצי נתניהו כשר אוצר, מספר ימי השביתה הגיע גם הוא לשיא של 2.7 מיליון. מול כל מכה שניחתה על העובדים, מול הקיצוץ בקצבאות, ההסתדרות הגיבה בנשק היחידי שעמד לרשותה. התופעה הזו איננה ייחודית לישראל. הגרף הבריטי של מספר ימי השביתות מספר סיפור דומה. כשהעבודה המאורגנת הייתה תחת מתקפה, מספר ימי השביתה זינק.

התירוץ הקלוש

מטרתן של הצעות חוק ל״בוררות חובה״ היא הגבלת זכות השביתה בשירותים שיוגדרו "חיוניים״, וחיוב העובדים והמעסיקים בהם לעבור תהליך בוררות לפני נקיטת כל צעד במסגרת סכסוך העבודה. בפועל, גם היום עומדת למדינה אפשרות להתנגד לשביתה – על ידי בקשת צו מניעה מבית הדין לעבודה, אפשרות בה היא מרבה להשתמש ומביאה פעמים רבות את הצדדים למשא ומתן בחסות בית הדין. מטרתו של מנגנון הבוררות איננה רק למנוע את השביתה עצמה, אלא לייצר מכשול לעצם האפשרות לאיים בשביתה במסגרת המשא ומתן.

הירידה במספר ימי השביתה, כפי שפורסם בדו״ח משרד העבודה והרווחה, משקפת מגמה של "מדיניות ההידברות בין הצדדים, הפועלים למציאת פתרון מוסכם והוגן". אלו הם דבריה של הממונה על יחסי העבודה במשק, עו"ד רבקה ורבנר. שביתות בשירותים חיוניים מתקיימות, אם בכלל, באופן מוגבל ביותר, ובהתאם להסכמות שמתקבלות בבית הדין לעבודה. אם כך, מדוע מועלה פעם אחר פעם רעיון בוררות החובה?

להוריד את העובדים מהמגרש

הנסיונות לפגוע בזכות השביתה באמצעות חקיקה כזו או אחרת אינם חדשים. בכל כנסת יש כמה חברי כנסת שעומסים על גבם את המשימה ויוצאים להילחם בזכויות העובדים. רוחמה אברהם, גילה גמליאל, אריה אלדד, איילת שקד, יורי שטרן, אורי אריאל, שרן השכל, בצלאל סמוטריץ׳ ועודד פורר הם בין חברי הכנסת שהעלו הצעות חוק שייעודן הגבלת זכות השביתה בצורה זו או אחרת – הצעות שעלו ונעלמו כלעומת שבאו. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כץ איימו בחקיקת חוק מעין זה רק לפני מספר שבועות.

אך בניגוד להסברים המוצהרים, מטרת החוק איננה שמירה על השירותים החיוניים פעילים, ויכול מאד להיות שקביעת בוררות חובה בחוק תשיג תוצאה הפוכה. הניסיון להחליש את ארגוני העובדים יכול להוביל דווקא לעלייה בחיכוך בין עובדים ומעסיקים, הרעת יחסי העבודה והגדלת מספר ימי השביתה. מטרת החוק היא אחרת: פגיעה בכושר המיקוח של העובדים המאוגדים במשק. מובילי החוק אינם רואים לנגד עיניהם רק את החלשת העובדים המאורגנים, אלא את היכולת לבצע שינויים מרחיקי לכת בכלכלה הישראלית – כשהם לבד על המגרש.

על עוצמה וההישגים

בחמש עשרה השנים האחרונות העבודה המאורגנת בישראל התחזקה, ולכן נדרשה פחות להשתמש בנשק השביתה. בשנים הללו שכללה ההסתדרות את הגישה של עבודה בשיתוף פעולה עם המעסיקים, והיחסים בין הלשכה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, ללשכת האוצר ברחוב קפלן בירושלים, היו עניינים ומועילים. באותן השנים השיגו העובדים עלייה בשכר המינימום, עלייה בשכר הממוצע, פנסיה חובה, הסכמי מסגרת במגזר הציבורי ושורה של הסכמי עבודה חדשים. הללו גם היו לקטרי הצמיחה של המשק הישראלי כולו.

לא רק העובדים המאוגדים נהנו מאותה התחזקות. קליטת עובדי הקבלן במגזר הציבורי, ההסכם להעלאת קצבאות הנכות, הסכם הבטיחות בענף הבניין, הישגים חברתיים אלו הושגו הודות לקיומה של זכות השביתה ומוכנותם של ההסתדרות ואיגודי העובדים לממשה עבור העובדים המוחלשים ביותר במשק. הפיכתם של איגודי העובדים לשחקן שיכול להשפיע על המשק הישראלי ולייצג קו כלכלי חברתי יותר, הוא האיום האמיתי על המעוזים של הימין הכלכלי העמוק מהם צומחת ההתנגדות לזכות השביתה.