בסרט 'פנטזיה' של דיסני נראה מיקי מאוס כשוליית קוסם, שעליו לסחוב דליי מים מהבאר במעלה הטירה של הקוסם, מדמיין את עצמו לבוש בשמלה. הדיכוי שבעבודה היומיומית מוביל אותו לברוח לעולם הפנטזיה, ומיקי מאוס חווה את שתי העולמות. ההצגה 'פנטזי' שהעלו האסירות בכלא נווה תרצה מתחילה בסצנה דומה: האסירה ס' יושבת ומקלפת תפוחי אדמה במטבח. בחייה האמיתיים היא תמיד שירתה אחרים, והיא בורחת לפנטזיה שבה היא תהיה המרכז והאנשים סביבה יעשו ויכינו לה. אחריה עולות לבמה אסירות נוספות, ומפגישות את הקהל עם עולמן שנמצא בין הפנטזיה למציאות.

אסירות בכלא נווה תרצה. ארכיון (צילום: משה שי/פלאש90)

משתתפות ההצגה, אסירות שחלקן מוכרות לציבור וחלקן פחות, מתארות עולם בו הקסם שבפנטזיה הוא שקר לבן קטן שיוצא משליטה. מעין סם שאי אפשר בלעדיו שהשימוש בו מעלים את האדם מהעולם ומאפשר לו לברוח מהמציאות. סיפוריהן של שש נשים מתוך 130 הנשים הכלואות בבית הסוהר היחיד לנשים בישראל מצליחים לייצג את סיפורן של הנשים בעולם, ומעלים סוגיות של מגדר וזהות, אמהות, עבודה, חלומות ושאיפות, ומפגש עם מציאות כואבת. את ההצגות הן יצרו כחלק מתהליך השיקום. המציאות מאחורי הסורגים מאפשרת לעבור תהליך שיקומי דרך התיאטרון ובתוך מציאות כזאת נבראים מחדש, או לפחות מנסים להשתקם.

עולמן של הנשים בעולם משתקף גם בהצגה: נשים ערביות, יהודיות, מבוגרות צעירות, סוגיות מגדר, משפחה, סמים, הונאה, עוני, עבודה קשה ודיכוי (את שמות האסירות המשתתפות ונסיבות כליאתן לא ניתן לחשוף). אחת האסירות מספרת על זהותה המגדרית, אותה היא מבררת מאז שהיתה ילדה, על הגדרת הנשיות בעיניה והבריחה ממנה. "חשבתי שבתחפושת של גבר אני יכולה לשמור על עצמי", אמרה בהצגה. לאחר ההצגה סיפרה ל'דבר' כי "שנים הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה בגלל התעללות שעברתי, וחזקה זה כמו גבר. שנים התרחקתי מנשיות, ועכשיו כשאני נקייה ופותחת את הפצעים האלו בהצגה, זה כואב".

תכניית ההצגה 'פנטזי', כלא נווה תרצה (צילום: יעל אלנתן).

האסירה מ' היא אם לילד, ומעצרה הרחיק אותה מבנה. "היום אני לא זמינה בשבילו, ואני משלמת את המחיר על הטעויות שעברתי. בהצגה אני מכשפה. בהתחלה אמרתי לעצמי 'אני? מכשפה? ממש לא'. אבל כשהתוודעתי לפשעים שעשיתי, שכללו הונאה ומרמה, הבנתי שאני צריכה לחשוף את עולם הפנטזיה שאני חיה בו למציאות, ולהתמודד איתה. בסוף המציאות שלי היא כלא".

גם מקומו של עולם העבודה במציאות חיים של פנטזיה עולה בהצגה. לאסירה ס', חיי העבודה שמחוץ לכלא היו קשים. "גם בחוץ חייתי בכלא, לא חייתי, רק בישלתי, כיבסתי והתפללתי שמישהו יציל אותי משם". בכלא היא עובדת במטבח, וכשתשתחרר היא חולמת להקים מסעדה משלה.

התוצרים במרכז התעסוקה בכלא נווה תרצה. (צילום: יעל אלנתן)

בחיי הכלא, הבלבול בין פנטזיה למציאות אינו נחלת האסירות בלבד. הילה יופה צצנה, ראש תחום חינוך בכלא נווה תרצה, אמרה כי סיפוריהן של הנשים מרגשים מאוד והיא מעניקה להן אמפתיה רבה, אך כאשת חינוך היא מקפידה שלא להזדהות איתם. "בתהליך העבודה שלנו פה אנחנו עובדות על לא ליצור מצב של הזדהות, כי אז לא נוכל לעזור לאסירה ולהעביר אותה לתהליך מודעות. בעבודה עם אנשים אפשר לראות את עצמך אצל אנשים אחרים. אבל אם אני מזדהה, אני לא יכולה להוביל תהליך. זה משהו שאנחנו, הסגל החינוכי, מעבירות לעצמנו."

מפקדת בית הסוהר גונדר משנה שרה פרידמן, סיפרה כי למעלה משלושה עשורים יש תאטרון בכלא. המסר שלה לאסירות הוא ש"ניתן וחשוב לשקם. האני מאמין שלי הוא שאשה צריכה להיות עצמאית ולרכוש כמה שיותר כלים", אמרה, "בכלא אין פיות, האסירות מועסקות גם במטבח וחלקן בתעסוקה ובחינוך, וזאת כדי לאפשר סדר יום ומציאות עכשוויות". לקהל שהגיע להצגה אמרה פרידמן כי "המסר שלי אליכם הוא שצריך לקבל גם את אלו שטעו, אחרת הן חוזרות לכאן מהר מאוד". ההצגה הועלתה חמש פעמים, ובסך הכל צפו בה כ-1,000 ביניהן משפחות האסירות, שופטים, חברי פרקליטות, מורים, אנשי תאטרון ובעלי עניין נוספים.

שרה פרידמן מפקדת כלא נווה תרצה. (צילום: יעל אלנתן)

 

יו"ר נעמ"ת חגית פאר: "נעמת יכולה להיות מקום גם לנשים המשתחררות"

אחת הצופות בהצגה היתה יו"ר נעמת הנכנסת חגית פאר, שסיפרה ל'דבר' כי ההצגה ריגשה אותה עמוקות. "נכנסנו להצגה ללא פלאפונים בתוך בית כלא, ולכמה רגעים אפשר להרגיש מהי תחושת הניתוק והכליאה. התרגשתי מהתהליך שהנשים עברו, מלראות את תהליך השיקום הכל כך חשוב" אמרה פאר. "סיפורן של הנשים הכלואות הוא סיפורן של הנשים בכלל. ערביות ויהודיות, מעמד של צווארון לבן וכחול, אלימות, אמהות ודיכוי".

כעומדת בראש ארגון הנשים הגדול בישראל, פאר ראתה את עצמה ואת נעמ"ת רלוונטיות גם לעבודה עם האסירות. "ביקשתי לקבוע פגישת עבודה עם מפקדת הכלא, ולראות מה יכול להיות החיבור בין נעמת לנשים אלו. כארגון נשים יש לנו קבוצות טיפוליות, וכמו שאחת האסירות אמרה בהצגה 'אני תמיד ארצה להיות בטיפול', נעמת יכולה להיות מקום המחבר אותן לכך. יש לנו פעילויות במקומות העבודה, ואני חושבת שנעמת יכולה להיות מקום גם לנשים המשתחררות וצריכות שיקום ומעטפת תומכת, וזה חלק מתפקידנו".