לטרנסיות, לסביות, הומואים ובי אין סבלנות לשטויות, רובנו עברנו מספיק בחיים, ואפילו הצעירים מבינינו יודעים להריח צביעות ומשוא פנים מקילומטרים. אם יש דבר שהקהילה הגאה, שחוגגת היום את האירוע המרכזי והגדול ביותר בחודש הגאווה, לא סובלת זה פינק-ווש, כלומר – שימוש ביחס חיובי כלפי להט"ב, בכדי לקצור פירות פוליטיים. זה מחרפן אותנו שמדינת ישראל, שעדיין מפלה ביננו ובין סטרייטים, מפגינה את הסובלנות היחסית שלה בעולם, רק כדי להצטייר כגן עדן. הסלידה מהפינק-ווש לא מפחיתה מההישגים של המאבק הגאה, להפך – יש בה דרישה לנאה דורש, נאה מקיים.

לעומת חוסר הסובלנות לפינק-ווש של הממלכה, ניכרת בקרב הקהילה הגאה סובלנות רבה ואפילו השלמה עם חברות מסחריות שעושות סיבוב כלכלי על המאבק לשוויון זכויות. אם נניח בצד את השאלה האם מאבק אזרחי לזכויות ראוי שיהיה מעורב באינטרסים כלכליים עסקיים, עדיין נצטרך לדבר על בקבוק הסודה שבחדר.

עובדות מפעל סודהסטרים ליד רהט (צילום: AP Photo/Dan Balilty).

בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה שעברה עם השביתה הגדולה, הביעו חברות רבות תמיכה במאבק הלהט"בי לשוויון, וביניהן בלטה במיוחד סודהסטרים. החברה לא הסתפקה בהצהרות, והייתה נוכחת אפילו במצעד החתרני יותר בדרום ת"א, חילקה בקבוקי סודה אישיים מעוצבים, והמנכ"ל דניאל בירנבוים לקח אפילו חלק בוועידת המשפיעים הראשונה של קהילת הלהט"ב. "אנחנו חיים בחברה גזענית ופובית, והמשימה של ראשי החברות העסקיות להיאבק בזה היא משימה לאומית", אמר מעל לבמה.

ההצהרות, הפוסטים בפייסבוק, המיתוג הצבעוני ומהלכי היח"צ המציגים את סודהסטרים כפתרון ירוק, ואף כחברה שתומכת בקיום המשותף של ערבים ויהודים בישראל, מכסים על העובדה שהחברה בחרה להתעמר, לכאורה, בעובדותיה ועובדיה שרצו להתאגד, ולשפר את תנאי העסקתם, בחברה שמרוויחה מליונים.

במרץ 2016 התאגדו כמה עשרות עובדות ועובדים, לא מעט מהם מאוכלוסיות מוחלשות בנגב, בהסתדרות. כמו כל מהלך של התאגדות, המטרה היא לאחד כוחות כדי לדרוש את המגיע, כן כן, ממש כמו במאבקים על זכויות להט"ב. מאותה נקודה דיווחו העובדים על מסכת התעללויות מצד ההנהלה לכאורה, בניסיון לשבור את רוח הלחימה שלהם.

בין השאר, את ההרחבה תוכלו לקרוא כאן, נטען כי החברה הסיתה עובדים אחד נגד השני, דחפה אותם לנסות ולהפיל את העובדים המרכזיים בוועד, הפעילה לחץ על הבעלים של העובדות הבדואיות בטענות שקר, שכרה עובדי קבלן במטרה לשבור את השובתים, והקימה ועד בחסות ההנהלה שיתנגד לוועד העובדים. "כשאיום האבטלה הוא מאוד גבוה, צריך לפרש גם את הפגיעה בצורה יותר גבוהה – כל מעשה או איום 'קטן', ודאי האיומים היותר גדולים והאווירה הכללית שנוצרה במפעל , יוצרים איום גדול מאוד", אמרה עו"ד נטלי שוכוביצקי ממשרד אהוד שילוני ושות', המייצגת את ההסתדרות בתביעה של 12 מליון שקלים נגד החברה.

"ברוך שעשני בצלמו" שלט במצעד הגאווה בירושלים. 2 באוגוסט 2018 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

אולי הסיפור החמור ביותר בניסיון, לכאורה, לשבירת ההתאגדות של סודהסטרים, הוא שכירת שירותי חברת חקירות פרטיות ששתלה "עובד" במפעל בנגב, שהפעיל לחץ על לפחות אחד מהעובדים הפלסטינים. ה"עובד" הבטיח לעובד הפלסטיני שבתמורה לפעולה נגד ועד העובדים יקבל סיוע באישורים שונים הנוגעים להעסקתו בישראל. "הוא טען שהוא קב"ט, קשור לביטחון, אבל הוא היה ללא מדים של חברת הביטחון, ללא נשק, וללא (מכשיר) קשר" סיפר ל'דבר' י' ממזרח ירושלים. "הוא שמע את השיחה ביני לבין אשתי, ושאל 'מה קרה לך?'. אז סיפרתי לו על הבעיה הבריאותית של הבן שלי ועל כל המצב עם אשתי. הוא אמר לי 'אני יכול לעזור לך. יש לי חבר במג"ב והוא יכול לדאוג להעביר אותה לבית החולים בלי אישור', 'אני אעזור לך עם הילדים, אבל אני רוצה שתעזור לי לפעול נגד הוועד. אני רוצה שתדווח לי מה קורה במפעל. אם מישהו מחתים לטובת ההסתדרות – תדווח לי מי זה. אם מישהו חתם להסתדרות וראית אותו ישן במשמרת – תצלם אותו'."

ניצול, לכאורה

הכל כמובן לכאורה, התביעה שהגישה ההסתדרות נגד החברה עדיין בדיונים משפטיים, ולא היה ולא יהיה לנו כסף להתגונן משפטית מול פפסיקו העולמית שקנתה את סודהסטרים. "אסור לאף חברה עסקית גדולה במשק לפחד מלעשות את הדבר הנכון, מה יכול לקרות לכם? מקסימום יקנו אתכם ב-3.2 מיליארד דולר", אמר בירנבוים בוועידת המשפיעים.

מה יש לחברה שנקנתה ב-3.2 מליארד דולר לפחד מהתאגדות עובדים? ולמה חברה שנקנתה בכל כך הרבה מליונים מרשה לעצמה להביע תמיכה בצורת בקבוקים מעוצבים, ולקצור תשואות, מחיאות כפיים ואהדה בקרב הציבור בו היא עושה שימוש?

אנוכיות קיבוצית או סולידריות

אם המדד היחידי של להט"ב הוא טובת עצמם, זכויותיהם, האפשרות שלהם ושלהם בלבד לחיים טובים יותר, הרי שאנחנו חייבים להסכים עם השר ההומו מחוץ לארון הראשון – ואכן אין כזה דבר קהילה גאה. חבורת אנשים, ציבור שמרוכז רק בעצמו, הוא הרחבת האוגואיסטיות האישית לכזו רק קבוצתית. אין בזה שום מרכיבים קהילתיים, אלא בדיוק להפך, אנוכיות קבוצתית שסופה קריסה פנימית.

אם ההנחה היא ש"אנחנו בכל מקום", אז אנחנו באמת בכל מקום. אנחנו בין מפוטרי חרסה ומפוטרות טבע, אנחנו בין עובדי הבניין הנופלים למותם, אנחנו בין אנשי ונשות הצוות הרפואי המותקפים בבתי החולים, אנחנו בין העובדים והעובדות במפעל סודהסטרים שרק ביקשו להתאגד.

הגיעה העת שהומואים, טרנסים, בי ולסביות יפסיקו לקושש תמיכה בקרב כל מי שמוכן לתת אותה בתמורה לכיבוס וורוד של הערך העודף שעושים על גב העובדים, וידרשו סולידריות ואחריות רחבה יותר כלפי החברה בה אנחנו חיים.