אמנם בשנים האחרונות יש עליה במודעות להעסקת אנשים עם מוגבלויות וחקיקה בעניין אך עדיין ישנה רתיעה בקרב מעסיקים מלעשות זאת. גם היום, אנשים עם עיוורון מתקשים למצוא עבודה ולהפרנס בכבוד.

אלי שרוני, רוני אליהו וטל פילברג הקימו בשנת 2011 את עמותת פעול"ה – "פותחים עיניים ולב לצרכי העיוורים". שרוני (שאינו בעל לקות ראיה), התחיל להתוודע לעולמם של אנשים עם עיוורון לפני כ-20 שנה כאשר דרך אהבתו לכלבים הוא התחבר לבית הספר לכלבי נחייה. שם הוא פגש את רוני אליהו, שהוא כבד ראייה, ויחד הם חברו להתמודד עם אתגרי האדם העיוור. שרוני החל להכיר בכך שבעיית התעסוקה של אנשים עם עיוורון בישראל היא דבר בלתי נתפס, והיא אחת מהמצוקות הגדולות של האדם העיוור. שרוני ואליהו חברו ביחד עם טל פילברג והקימו את העמותה שהחלה להתמודד עם בעיה זו, בין השאר על ידי יצירת מקומות העבודה לעיוורים.

כיום העמותה מעודדת תעסוקה בשתי דרכים מרכזיות. האחת היא דרך הרצאות והעלאת מודעות לעולמם של העיוורים ולקויי הראיה, והשניה היא פרויקט "ידיים רואות" טיפול הוליסטי מקצועי מאנשים שחוש המישוש הוא כל עולמם, אנשים עם עיוורון ולקויי ראיה בוגרי וינגייט. במסגרת הפרויקט יכולים מקומות עבודה שונים להזמין טיפולים דרך העמותה.

עמותת פעול"ה – פותחים עיניים ולב לצרכי העיוורים, רוני אליהו משמאל

"כל פעילות אנחנו מקבלים תגובות נלהבות"

"בווינגייט הוכשרו כ-150 בעלי תעודת עיוור ב-15 שנים האחרונות. חלקם הגדול אינו עובד כי לא הצליחו למצוא מקומות עבודה. חלקם פתחו קליניקות פרטיות, ורק אם אין לי ברירה אני מצליח לשכנע אותם וחלקם עובדים און אנד אוף." מספר שרוני.

שרוני מספר שגם השכר הוא יתרון, "העובדים שעובדים אצלנו, העיוורים – כל מי שעובד בבתי מלון או בקופות חולים היו רוצים להגיע למחיר שלנו. על כל שעת טיפול 100 ש"ח נטו וכל מה שמסביב מוציאים תלושי שכר" אומר שרוני בגאווה, "וככל שיהיו לנו יותר מקומות עבודה שיעבדו איתנו, נוכל נעסיק יותר עובדים".

שרוני מספר כי 'חוק לרון' המגדיר יחס בין קצבת הנכות מהמדינה לכמות העבודה של מקבל הקצבה הופכת לעיתים את העבודה ללא רווחית לאדם עיוור אם יעבוד בהיקף גדול, אך עם זאת אין לו אופציות תעסוקה רבות.

"היום התקשרו אליי מחברה מסויימת וסגרו איתי שהם עושים יום כיף בחוף גיא בכינרת ואנחנו נגיע לשם לתת להם טיפולים. ליום כזה מגיעים 10 מטפלים".

מעבר לרווח שבטיפולים לעובדים, מקומות העבודה שמזמינים את המטפלים תורמים גם בכך שהם נותנים הזדמנות לאדם עם עיוורון להתפרנס בכבוד ולהשתלב במקצוע בו מוגבלותו היא דווקא יתרון.

שרוני מספר שהתגובות מהשטח מדהימות. "כל פעילות אנחנו מקבלים תגובות נלהבות. הרבה עובדים עם מוגבלויות שמשתתפים בפעילות, במקומות עבודה גדולים לדוגמא, מרגישים שנותנים להם מקום. אחד המטופלים במקום אליו הגענו סיפר לי שכשהוא נכנס לחדר החשוך עם כיסוי העיניים ששמנו לו שההרגשה גרמה לו לבכות. אשה אחרת פנתה אליי וביקשה להתנדב וחיברנו אותה לאשה עם עיוורון בבת ים והן נפגשות עכשיו".

"השאיפה שלנו בעמותה היא בעצם שכל מטפל עם עיוורון יוכל להרוויח את לחמו באהבה ובהשקעה ולא בחסד. בזכות."

רוני אליהו (58), מקיבוץ קריית ענבים, החל להתעוור בגיל 15 בעקבות מחלה עד שבגיל 30 כבר היה עיוור לחלוטין. אליהו, שהוא בעצמו מטפל הוליסטי, מספר כי "בשנת 99 נפתח קורס ייחודי בוינגייט לאנשים עם עיוורון ונפלה בחלקי זכות להיות בקורס הראשון שאחריו היו עוד 7 קורסים. לאחר מכן הוחלט בוינגייט שזה לא כלכלי והפסיקו את הפרויקט".

כחבר קיבוץ אליהו עובד עם הגיל השלישי. בשנים האחרונות הוא מקבל קצבת נכות מלאה ועל כן את פעילות הטיפול עושה ללא שכר. "יש אנשים עם עיוורון שעובדים חלקי משרה ולפי זה ביטוח לאומי משלים להם את הקצבה. בתור חבר הנהלה אסור לי לקבל משכורת מהעמותה, בעמותה אני על תקן של סותם חורים. אם יש מטפל חסר אני מגיע ותורם את חלקי לעמותה בהתנדבות ותומך באחרים שירוויחו". הוא מספר.

למרות הקצבה, אליהו מכיר את ניסיון ההשתלבות בעולם העבודה של אדם עם עיוורון על בשרו. "כשסיימתי את הלימודים ב 99 והתחלתי להתעסק בטיפול הוליסטי, ניסיתי להתקבל לכל מיני מקומות עבודה והיה לי, בתור אדם עם עיוורון, מאוד קשה להיכנס לעבודה מסודרת, אם זה בתי אבות או קופות חולים. אז ב-99 הכל היה בחיתולים. לאחר 5-6 שנים המצב קצת השתנה. היום אי אפשר להגיד בוודאות שאם מטפל הוליסטי עיוור או לא עיוור מתמודדים לאותה משרה אז יעדיפו את המטפל הרואה" הוא אומר.

אליהו בטוח כי מטפל עם עוורון יש רגישות אחרת בעלת ערך למטופל: "היתרון של מטפל עם עיוורון היא הרגישות בידיים. חוש המישוש יותר מפותח. צריך לחוש ולהרגיש את זה. אדם עם עיוורון החושים שלו מאוד חדים והוא מגיע לכל מיני מקומות שאדם בלי עיוורון לא מגיע אליהם. אדם עם עיוורון מאוד מרוכז במשימה ובמטרה ומגיע למקומות כאלה בטיפול שאנשים בלי עיוורון לא מגיעים אליהם."

המפגש בין המטפל למטופל הוא הזדמנות לשיח אחר ומכיל "דרך הטיפול ותחושת המגע של המטפלים עם העיוורון אנחנו יכולים להגביר את המודעות לאדם עם העיוורון ובאופן מוסים להעביר את המסר של כמה קשה לנו להתקבל ולהיכנס לתעסוקה בתור אנשים עם עיוורון." מדגיש אליהו ואומר "השאיפה שלנו בעמותה היא בעצם שכל מטפל עם עיוורון יוכל להרוויח את לחמו באהבה ובהשקעה ולא בחסד. בזכות."

כשמבקשים מאליהו, עם כל הניסיון שלו, לספר על אירוע שנגע לליבו בתחום הטיפול הוא אומר: "בית חולים אלין בירושלים שהוא בית חולים לנכים, מזמינים אותי לפעמים ועבדתי מול פיזיוטרפיסט שעם השנים התגלה לי שהייתי צריך לטפל בו גם כי הוא קיבל נכות. והוא רצה רק אותי. הוא אמר: 'אני לא מוותר על המטפלים עם העוורון כי אני יודע מה הם עושים ולאיזה תוצאות הוא מגיע.' אפשר להגיד שהיום בזכותי ועוד שניים שלושה אנשים עם עיוורון שעזרו לי בטיפול שלו הוא חזר לתפקוד מלא. וזה כן נגע לי ללב. באותו הרגע שהוא אמר לי 'אני רוצה אותך שתטפל בי' הרגשתי בעננים. הרגשתי שהשמיים הם הגבול ויותר מזה".

מקומות עבודה שיזמינו פעילות מהעמותה יכולים לקחת חלק בלייצר עוד מקומות עבודה עבור העיוורים. היום, חברות גדולות וקטנות עושות אירועים לעובדים ומזמינות פינוקים, טיפולים, ימי תוכן והסברה ויכולים לשלב את הפעילות הזאת ולתת בכך הזדמנות תעסוקה למי שלא תמיד מצליח למצוא. אמנם חלה בשנים האחרונות התקדמות בתחום קליטה של אנשים עם מוגבלויות אבל, גם בנושא זה, הדרך עוד ארוכה.

פרטים נוספים על פעילות העמותה ניתן למצוא כאן.