בקרוב ימלאו שלוש שנים לדו"ח הוועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים. שלוש שנים במהלכן עולה הנושא שוב ושוב לדיון בוועדות הכנסת – ללא הכרעה. לכולם ברור כי גיל הפרישה של נשים יעלה, העלייה בתוחלת החיים שוחקת את הפנסיות ואת היכולת של הביטוח הלאומי להתמודד עם תקופת פרישה ארוכה מאוד. נשים רבות בין כה וכה ממשיכות לעבוד גם אחרי שחגגו 62.
שתי הצעות חוק כבר מנוסחות, ויעמדו לפתחה של הממשלה הבאה: האחת של משרד האוצר והשניה של יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני. סלע המחלוקת בין חברי הכנסת לאנשי האוצר נוגע לשאלה מה עושים עם נשים שיפגעו בצורה מיידית כתוצאה מהעלאת גיל הפרישה – נשים שעובדות במקצועות שוחקים, נשים שיפוטרו כשהן רחוקות שנתיים שלוש מהפנסיה. בעוד מתווה גפני כולל מנגנוני הגנה נרחבים לנשים אלו, דוגמת חיוב ספקים העובדים עם המגזר הציבורי להעניק להן תנאים מיטיבים לפרישה מוקדמת, תקופה ארוכה יותר לדמי אבטלה והגדלת התקציבים להכשרה מקצועית, מתווה האוצר לא כולל דבר מכל אלה, למעט הבטחה עתידית שיטופלו בהמשך. מתווה האוצר גם מציע כי גיל הפרישה לא יוגבל ל-67, אלא יעלה באופן נצחי, בהתאם לעלייה הממוצעת בתוחלת החיים. בינתיים, נראה כי אנשי האוצר וחברי הכנסת עומדים משני צדי המתרס בנושא כשלאף אחד מהצדדים אין כוונה או יכולת להתקפל.
בשלב הזה מגיע הטוויסט בעלילה. אחרי שלוש שנים שהנושא תקוע בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, מגיעים ארגוני העובדים וארגוני המעסיקים כדי לחלץ את העגלה מהבוץ. אתמול (רביעי) יצאו יו"ר ההסתדרות ונשיא התאחדות התעשיינים בהודעה משותפת בה הם הביעו התנגדות להצעת החוק של משרד האוצר. בנוסף הם הכריזו כי הם עובדים על תזכיר חוק חלופי להעלאת גיל הפרישה, שיכלול מענה לנשים העובדות במקצועות שוחקים וארגז כלים משלים לחוק, שנועד לצמצם את הפגיעה בנשים. השניים, שהדגישו כי התוספת הזו היא תנאי הכרחי למהלך, מספרים כי הם חותרים לפתרון כולל של סוגיית קצבאות הזקנה, גיל הפרישה והפנסיה במסגרת עסקת חבילה כוללת.
מה יכולים להביא ברוש ובר דוד שלא מצליחים לסגור גפני ושאול מרידור?
שיתוף פעולה בין ההסתדרות לארגוני המעסיקים הוא אחד הכלים האפקטיביים ביותר לקדם צעדי מדיוניות מורכבים ובעלי משקל. כך בוצעה העלאת שכר המינימום שהחלה ב-2015, עת ניסנקורן וברוש מובילים את הממשלה להחלטה, אחרי שחתמו על הסכם. בלי להפריז בחשיבותו, מדובר כנראה באחד מהמהלכים החשובים בכלכלה הישראלית של העשור האחרון, בלעדיו גם ששכר הממוצע והחציוני היו נשארים תקועים, מדד ג'יני לא היה משנה כיוון והצמיחה של המשק הישראלי הייתה מזדחלת. משיכה חזקה של שכר המינימום כלפי מעלה העלתה את רמות השכר בכל המשק, וחשוב מזה פיזרה באופן קצת יותר הוגן את פירות הצמיחה. ועוד דבר שחשוב לזכור, ההחלטה להעלות את שכר המינימום לוותה באיומים אפוקליפטיים של הימין הכלכלי על אבטלה ומיתון.
השיטה הזו של שיתוף פעולה בין המעסיקים לארגוני העובדים היא לא חדשה. עופר עיני, יו"ר ההסתדרות בשנים 2007-2014 האמין בשיטה הזו וקשר את הברית האסטרטגית עם המעסיקים. עיני וברוש הובילו גם את הנסיון להקמת 'שולחן עגול' משותף לעובדים, למעסיקים ולממשלה – שבתקופת קיומו הקצרה איפשר לבצע יחד מהלכים שהגנו על ישראל מפני ההאטה העולמית בעקבות משבר הסאב-פריים. גם אבי ניסנקורן המשיך באותה הגישה בשנותיו כיו"ר ההסתדרות, והמשיך את המגמה של ירידת מספר ימי השביתה במשק לשפל בזמן שהעובדים נהנים מהישגים חשובים (קליטת עובדי קבלן, העלאת שכר המינימום, פנסיה חובה ועוד).
רוצים שהעסק יעבוד
הסוד בשיתוף הפעולה בין ארגוני העובדים לבין המעסיקים הוא האינטרס החזק ביותר של שני הצדדים – שהעסק יעבוד. בשני המקרים מדובר בעמדות הנהגה שמאוד מחוברות לאינטרסים הקיומיים של הציבור שהן מנהיגות, דבר שלא תמיד אפשר לומר על חברי הכנסת, ועל אנשי האוצר עוד פחות.
בכל זאת כדאי להיזהר ולא לחגוג מוקדם מדי. בנובמבר 2017, השיק ברוש תכנית שגובשה בעזרת פרופסור שישינסקי תחת הכותרת "להזדקן בכבוד". הוא גייס למהלך את התאחדות החקלאים, את התאחדות הסטודנטים וכמה גופים נוספים. במסגרת התכנית ההיא הציע ברוש כי המעסיקים ישתתפו בעלויות הנדרשות כדי לייצר הבטחת הכנסה של 4,670 ₪ לקשיש. העלות המוערכת של התכנית עמדה על 3 מיליארד שקלים שאותם הציע ברוש לחלק חצי חצי בין המדינה למעסיקים. אגב, עבור המעסיקים לא מדובר בסכום אסטרונומי, לאחר שבמשך שני עשורים נשחקה הפרשת המעסיקים לביטוח לאומי. כמעט שנתיים חלפו מהשקת התוכנית ההיא ובמציאות דבר לא התקדם. המדינה פשוט סירבה לשתף פעולה עם המהלך. הפעם, כשהמעסיקים וההסתדרות מגיעים ביחד, הסיכוי שהממשלה תאלץ לשתף פעולה גבוה הרבה יותר.
