משרד התקשורת השיק הצעת תעריף כדי לדרבן את בזק להשיק את רשת הסיבים האופטיים המהירים. מוקדם מדי להעריך האם המהלך יצליח, בייחוד כאשר לבזק אין אפשרות לסגת – ברגע שהסכימה להתחיל, היא תהיה היחידה שחייבת לשרת כל משק בית בישראל ובאותם תנאים בדיוק, בשונה מכל חברת תקשורת אחרת.

בניגוד לרשתות הקיימות, המאפשרות גלישת אינטרנט במהירות של 200-300 מגהבייט לשנייה, רשת המבוססת על סיבים אופטיים מאפשרת גלישה במהירות אולטרה-מהירה של עד 1,000 מגהבייט לשנייה. בזק החלה להשקיע בתשתית סיבים אופטיים לפני כמעט עשור, וכיום היא מפעילה בעזרתם את רק את ליבת הרשת הקיימת שלה. לקוחות הקצה, לעומת זאת, מתחברים לרשת של בזק דרך רכיב שנקרא 'רשת הגישה', שמבוססת על חוטי נחושת. החלפת רשת הנחושת ללקוחות הקצה היא הליך יקר מאוד, אך קיימות כיום טכנולוגיות שמאפשרות להעביר אינטרנט במהירות גבוהה מאוד למרחקים קצרים על גבי אותה רשת נחושת.

הנחת סיבים אופטיים. (צילום: MD_Photography / Shutterstock.com)

עד שנת 2016 פרסה בזק סיבים ל-1.6 מליון בתי אב, אך לא התקינה ציוד אקטיבי בארונות השכונתיים או מודמים ללקוחות. הדלקת הרשת תיצור גל הוצאות אדיר על בזק, בשל החובה לספק שירות שוויוני לכל בית בישראל. במשרד התקשורת הקלו על המתחרות של בזק – IBC והוט, אך לא מתכוונים להקל על בזק בעניין. בעקרונות המדיניות של המשרד נכתב כי "המשרד סבור כי אין מקום לגרוע מחובת האוניברסליות החלה על בזק גם בפרישת רשתות מתקדמות; זאת, בשל היתרונות הקיימים לה המאפשרים למלא חובה זו. עם זאת, יש לאפשר לבזק גמישות בחיבור בניינים ושכונות בהתאם לביקושים אזוריים, בכפוף לעמידה בתנאים שייקבעו ברישיון לעניין זה. כלומר, בזק תוכל לפרוש ולהדליק את הרשת המתקדמת באופן מדורג בין אזורים שונים".

הסיבה השנייה לאי השקת השירות היא שבניגוד למקובל בעולם, משרד התקשורת מתעקש לחייב את בזק להפעיל את התשתית האופטית כ'שוק סיטונאי' כבר מהיום הראשון להשקתה, ולהשכיר למתחרותיה את הרשת החדישה שלה. כדי לספק יותר ודאות, פרסם המשרד תעריפים סיטונאיים להשכרת הרשת של בזק למתחרות.

המנגנון המופלא לקביעת המחיר, בערך

כלפי הצרכן מופיע השוק הסיטונאי כשוק תחרותי, שבו חברות שונות שמשתמשות באותה תשתית (רשת הסיבים האופטיים) יכולות להציע לו מחירים שונים. במציאות, קיומו של שוק כזה מחייב את משרד התקשורת לפקח בעצמו על הרבה יותר תעריפים שנוגעים לעסקים בין חברות התקשורת לבין עצמן.

במודל קביעת המחיר הקודם ניסה המשרד להעריך את עלות הפעלת רשת הנחושת של בזק, ולגזור ממנה מחיר מפוקח. כעת, בשימוע החדש, המשרד 'גילה' שהמציאות לא תאמה את התחזית: "ההמלצות לקביעת התעריפים הסיטונאיים ברשת בזק והוט לוו באומדנים להיקף ירידת הכנסות בעלי התשתית כתוצאה מפתיחת השוק הנייח לתחרות. אומדנים אלה צפו את כושר העמידה של בזק הן בתחרות בשוק הטלפוניה הנייחת והן בשוק הפס הרחב, והתבררו כשמרניים בהשוואה לעלייה ברווחיותן שהתרחשה בפועל". כלומר, מודל השוק הסיטונאי, אף שהוא זול יותר ללקוח, מועיל בעיקר לבעלי התשתית ולא למתחרות. דווקא ה'באנדל ההפוך', (עסקה המשלבת בין ספק האינטרנט לחברת התשתית), שהוא מעט יותר יקר לציבור, מאפשר למתחרות הכנסה סבירה יותר, ואינו מעודד אי השקעה בתשתית בזק והוט כמו בשיטת השוק הסיטונאי.

בשימוע הנוכחי בחר המשרד לקבוע מחיר הנגזר מאומדן העלות לציבור של הסיבים ב-IBC, סלקום והוט. עם זאת, ההצעה הנוכחית איננה למחיר לציבור, אלא למחיר שישלמו המתחרות של בזק עבור שכירת הרשת שלה.

במשרד מודעים היטב לכך שהעלויות בהן נאלצת בזק לשאת גבוהות בהרבה ממתחרותיה, עקב חובת הפרישה הארצית שלה: "תמחור מתן השירותים בהינתן חובת פרישה אוניברסלית ובהיעדר אפשרות לאפליית מחירים מצריך מיצוע של עלויות אספקת השירות ברחבי הארץ; בהנחה שקיימים אזורים כדאיים יותר ואזורים כדאיים פחות לפרישה, הרי שמיצוע עלויות הפרישה בהינתן חובת פרישה אוניברסאלית יהיה גבוה יותר ממיצוע עלויות הפרישה באזורים כדאיים בלבד."

הטענה של משרד התקשורת היא שהעלויות הגבוהות שיושתו על בזק מוצדקות, עקב היותה מונופול בתחום פרישת תשתיות סיבים. "אנו סבורים שפער זה לא גורע מהשימוש במחיר IBC, סלקום ופרטנר כנקודת ייחוס רלוונטית, ואין בו כדי להוביל להפחתתו", נאמר במסמך, "שכן במקביל לפער באזורי הפרישה עומד לבזק יתרון משמעותי במבנה העלויות, המגולם הן בבעלות על רשת קנים ארצית המקלה ומוזילה את הפרישה, והן בהיקף רשת הליבה שתוקצה בחלקה לרשת החדשה ותתרום לקיצור המרחק לבית הלקוח. היתרון התשתיתי האמור, הוא שהופך את בזק למונופול בעל עוצמה ייחודית בשוק ביחס לפרישה של תשתיות סיבים, ומקנה לה יתרון בהיבט העלות שהיה רצוי לשקף בתעריפיה. הבעלות על רשת הקנים ארצית מאפשרת לבזק פרישת סיבים מהירה וזולה ביחס למתחרותיה."

הקביעה הזו של משרד התקשורת חשובה להבנת כל שוק התקשורת בישראל. לפי ראיית המשרד, למרות שרק על בזק מוטלת חובת פריסה, ורק עליה מוטלת החובה להשכיר את הרשת למתחרות, נקודת הפתיחה שלה כה חזקה, שהיתרון שלה מנטרל את כל החסרונות.

נזכיר שתשתיות בזק הן נכס עצום, שרובו נבנה במהלך עשרות השנים בהן בזק הייתה חלק ממשרד התקשורת עצמו, או שהיתה חברה ממשלתית. הנכס הזה היה שייך לציבור הישראלי, ונמכר במה שהסתבר כזיל הזול לקבוצת אייפקס, ומאוחר יותר לשאול אלוביץ'. שום חברת תקשורת מתחרה לא תתקרב אפילו להחזקת נכס כזה בכל טווח נראה לעין. הדבר מקביל למכירת כל תשתיות המים של 'מקורות' לחברה פרטית, ולאחר מכן הנהגת 'תחרות' בשוק אספקת המים ע"י עידוד חברות אחרות להניח עוד תשתיות מים. זה לעולם לא יקרה, כי זה לא יכול להיות כלכלי.

למעשה, במשרד התקשורת בחרו לעבור ממנגנון פיקוח מחירים מסוג אחד, שהודו שבסופו של דבר היטיב עם בזק, למנגנון פיקוח שונה, שאולי לא ייטיב עמה כל כך. הסיכון הוא שאם המנגנון יפגע בבזק היא לא תשיק את הרשת, וכתוצאה מכך ייפגע גם הציבור הרחב, שלא יוכל לקבל שירות סיבים מהירים בפריסה רחבה.

רק בישראל: תשתיות טלאי על טלאי

משרד התקשורת עקף את המשימה העיקרית שלו, שהיא התרת פלונטר התשתיות הנייחות בישראל, והוא מנסה לעצב כל חלק בנפרד: הקלות להוט, הקלות ל-IBC, פריסה ללא רישיון לפרטנר וסלקום וללא כל חובות כלפי הציבור, והטלת חובה אוניברסלית על בזק. במקום זה, ראוי שהמשרד יעבור לשיטה היעילה יותר – מונופול תשתית לאומי, או מונופולים אזוריים של חברות פרטיות, הנתונים לפיקוח מחירים. כאשר בית מחובר ליותר מתשתית תקשורת נייחת אחת, הרי שהחזרי ההשקעה יקטנו, והמחיר צפוי לעלות. חלופה נוספת היא תשתית ציבורית של רשת בבעלות הרשות המקומית, הנפרסת בזול בגבולות היישוב, ורוכשת חיבור בין הרשת היישובית לרשת האינטרנט מספקית ארצית.

חיבור אינטרנט איטי (צילום: sutterstock)

רק בישראל קיים מודל של תחרות בתשתיות תקשורת נייחות של 5 מפעילות שונות, כשלכל אחת יש רגולציה שונה החלה עליה. אמנם המשרד התייחס לנושא "מיצוע העלויות" בתנאי מחיר שוויוני בכל משק בית, אך התעלם משתי נקודות חשובות: ראשית, השיטה הנוכחית מעודדת פריסת סיבים גדולה מהנדרש באיזורים צפופים ורווחיים, ונמוכה מהנדרש באזורים שאינם מרכזי עסקים או מגדלי מגורים. בנוסף, המשרד לא התייחס לגורם הזמן. ככל שפרטנר, סלקום ו-IBC פורסות סיבים בשיטת 'קטיף דובדבנים' – כלומר להגיע קודם כל לאיזורים הרווחיים ביותר, הן מקשות באופן אוטומטי על בזק (וגם על הוט) להציע הצעה אטרקטיבית לאותם אזורים. מה שייוותר לבזק ולהוט הם האזורים הרווחיים פחות, וכתוצאה מכך הן ייאלצו לייקר את המחיר לציבור – שישלם הרבה יותר ביחס לשיטה של מונופול לאומי, או של חלוקת השוק בין חברות פרטיות.

בעולם דווקא נוטשים את השוק הסיטונאי

בזמן שמשרד התקשורת מבקש להרחיב את השוק הסיטונאי של תשתיות התקשורת, מדינות רבות בעולם נסוגות בעשור האחרון מהמדיניות הזו.  במקום זה, מקודמת מדיניות של תחרות בין תשתיות עצמאיות ולא שכירות תחת פיקוח, הסדרים של סבסוד ממשלתי לפריסה באזורים לא כדאיים כלכלית, או מודלים של תחרות בין טכנולוגיות – תחרות בין תשתית קווית לאלחוטית, כמו גם הענקת אפשרות לרשויות המקומיות להקים רשת יישובית. לעומת זאת, במשרד התקשורת הישראלי ממשיכים להלל את 'התחרות', אך בפועל מגבירים את התלות של כלל חברות התקשורת בנכסים של בזק, מבלי לסייע לה לפתח אותם.

מכיוון שהתשתית של בזק היא היחידה שמחויבת גם בשוויוניות וגם בפריסה כלל ארצית מלאה, הרי שקידום שלה היה צריך להיות יעד ראשון במעלה בעבור משרד התקשורת. בפועל המשרד מנע מבזק להשיק שירות אינטרנט במהירות של 200 מגה, והיא מספקת כיום את השירות האיטי ביותר בשוק, של 100 מגה לכל היותר, ובמקומות מסוימים רק של 40 מגה ואף 15 מגה בלבד. עוד מוקדם לקבוע האם האסדרה הנוכחית תזיז משהו בבזק, אך ברור שהרוח השלטת במשרד התקשורת היא אמונה כמעט מיסטית בדאגה למתחרות של בזק, ולא בדאגה לשירות מתקדם במחיר סביר לציבור הרחב.