כביוגרף וכאוהד מושבע של ג'ון מיינרד קיינס, אני נשאל לעתים קרובות: "מה היה אומר קיינס על ריבית שלילית?"
זו שאלה טובה, שמזכירה פסקה בספרו של קיינס 'התיאוריה הכללית', שבה הוא מציין שאם הממשלה אינה יכולה לחשוב על משהו הגיוני יותר כדי לפתור את בעיית האבטלה (למשל, לבנות בתים), אזי לקבור באדמה בקבוקים מלאים בשטרות של כסף רק כדי לחפור אותם החוצה, יהיה טוב יותר מכלום. קרוב לוודאי שהוא היה אומר אותו דבר על ריבית שלילית: מדובר בצעד נואש של ממשלות שאינן מצליחות לחשוב על משהו אחר שהן יכולות לעשות.
ריבית שלילית היא פשוט המאמץ העקר האחרון, מאז המשבר הפיננסי של 2008, להחיות מחדש כלכלות בכלים מוניטריים. כאשר שיעורי ריבית נמוכים, באופן היסטורי, כשלו בהחייאת הצמיחה, פנו הבנקים המרכזיים למה שנקרא 'הרחבה כמותית': הזרקת נזילות למשק על ידי קניית איגרות חוב – ממשלתיות ואחרות – ארוכות טווח. צעד זה הועיל מעט, אך רוב המוכרים "ישבו" על המזומן שהרוויחו במקום להוציא או להשקיע אותו.
בשלב זה נכנסה לתמונה הריבית השלילית. הבנקים המרכזיים של דנמרק, שוודיה, שווייץ, יפן וגוש האירו התענגו על המדיניות הזו. הפדרל ריזרב האמריקני ובנק אנגליה עומדים מול הפיתוי.
"ריבית שלילית" היא מושג שנראה כי תוכנן לבלבל את כל מי שאינו מומחה. במקום לשלם ריבית על היתרות ה"עודפות" של הבנקים המסחריים, המוחזקות על ידי הבנק המרכזי – הם ממַסים את ההפקדות הללו. הרעיון הוא לדרבן את הבנקים להפחית את היתרות שלהם ולהגדיל את כמות ההלוואות או ההשקעות שלהם. במקרה של הבנק האירופי המרכזי, יש לכך סיבה טכנית: להגדיל את היצע איגרות החוב האיכותיות כדי שתממנה את תכנית ההרחבה הכמותית המתמשכת של נשיא הבנק מריו דראגי.
ריבית שלילית אמורה לעבור על ידי התאמת שיעור הריבית במשק לשיעור הרווח הצפוי, רעיון שנגזר מתורתו של הכלכלן השוודי קנוט ויקסל. הבעיה היא שעד היום ההנחה הייתה שריבית נומינלית אינה יכולה לרדת מתחת לאפס, עם זאת שיעור ההחזר הצפוי למשקיע מהשקעה חדשה יכול לרדת בקלות, לאפס או למטה מזה, כשהביקוש המצרפי יורד.
ריבית שלילית היא הניסיון האחרון להתגבר על חוסר ההתאמה של התמריצים למלווים וללווים. הפיכת הפקדתם של כספים בבנק המרכזי ליקרה יותר, אמורה להוריד את מחירי ההלוואות המסחריות. המחשבה היא שיהיה הגיוני יותר לבנק מסחרי להכניס כסף למחזור, אם על ידי מתן הלוואות או על ידי רכישת בטוחות ממשלתיות ואחרות, מאשר לשלם לבנק המרכזי על החזקת אותו כסף.
אך כפי שטען כבר הבנק העולמי, לשיעורי ריבית שליליים יכולות להיות גם השפעות לא רצויות. הם יכולים לשחוק את רווחיותו של הבנק על ידי הצרה של שולי שיעור הריבית. הם יכולים גם לעודד בנקים לקחת סיכונים מוגזמים, מה שיוביל לבועות נכסים. שיעורי ריבית נמוכים על פיקדונות עלולים לגרום לחלקים רבים במשק להפוך להיות מבוססי מזומן, בעוד שקרנות פנסיה וחברות ביטוח עשויות להיאבק כדי לעמוד בהתחייבויות ארוכות טווח בשיעור קבוע של ריבית נומינלית.
מלבד בעיות אלו, הטיעון האמתי נגד ריבית שלילית הוא ההסתמכות הטיפשית על מדיניות מוניטרית בלבד לחילוץ כלכלות בתנאי משבר. קיינס תמצת זאת יפה: "אם אנו מתפתים להניח שכסף הוא המשקה הממריץ את המערכת לפעילות, עלינו להזכיר לעצמנו שיכולים להתרחש מספר טפטופים בין הספל למשקה". שווה לזכור את רשימת ה"טפטופים" שלו:
"ניתן לצפות שהעלייה בכמות הכסף… תוריד את שיעורי הריבית, זה לא יקרה אם העדפות הנזילות של הציבור עולות על כמות הכסף; וניתן לצפות שירידה בשיעור הריבית… תגדיל את נפח ההשקעות הכללי, זה עשוי לא לקרות אם [ציפיות הרווח] תרֵדנה מהר יותר משיעור הריבית; וניתן לצפות שגידול בנפח ההשקעות…יגדיל את שיעור התעסוקה, זה עשוי לא לקרות אם הנטייה לצרוך מצטמצמת".
בהחלט. כלכלנים עסוקים כעת בתכנון מעשי גבורה של כישוף מוניטרי לרגע שבו תיכשל המדיניות האחרונה שאימצו: מיסוי החזקות מזומן או אפילו ביטול הכסף המזומן לחלוטין; או, מנגד, הפעלת "מסוק הכסף" שימטיר על האוכלוסייה כסף טרי היישר מהדפוס.
עם זאת, האמת היא שהדרך היחידה להבטיח כניסה של "כסף חדש" למחזור היא לגרום לממשלה להוציא אותו. הממשלה תקבל הלוואה ישירות מהבנק המרכזי ותשתמש בו כדי לבנות בתים, לחדש תשתיות תחבורה, להשקיע בטכנולוגיות לחיסכון באנרגיה וכן הלאה.
למרבה הצער, כרגע כל מימון מוניטרי שכזה לגירעונות ציבוריים, הוא בגדר טאבו. צעדים כאלה עומדים בניגוד לתקנות האיחוד האירופי – ומתנגדים לו כל אלה שרואים בקשיים הפיסקליים של ממשלות, שחוות את המשבר האחרון, הזדמנות להקטנת תפקיד המדינה.
אם יש שמץ של אמת בטענה שאנו עומדים בפתחה של תקופת "קיפאון מתמיד" ומחסור הולך וגדל במשרות, כפי שטוענים לארי סאמרס ואחרים, לא יהיה אפשר לחמוק מלקיחת תפקיד גדול יותר בהשקעות מצד המדינה. האירועים שהגיעו בעקבות ההתרסקות של 2008 מראים בבירור שמדיניות מוניטרית לבדה אינה יכולה להשיג רמה של פעילות כלכלית המתקרבת לפוטנציאל שלה. לפיכך, המדינה חייבת להתערב.
השאלה אם הוצאת הון מופיעה בספרים של ממשלה מרכזית או במאזנים של בנקים עצמאיים להשקעות (כפי שהייתי מעדיף), היא משנית. ריבית שלילית היא פשוט הסחת הדעת מניתוח מעמיק יותר של מה שהשתבש – ומה שעדיין משובש.
רוברט סקידלסקי הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת וורוויק, חבר בבית הלורדים הבריטי ומחברה של ביוגרפיה בת שלושה כרכים של ג'ון מיינרד קיינס.
פורסם במקור ב-Project Syndicate
