פרשת התקיפה המינית שבוצעה על-ידי ברוק טרנר, שחיין בנבחרת השחייה של אוניברסיטת סטנפורד (קליפורניה), הגיעה לסיומה בשבוע שעבר כשהשופט אהרון פרסקי קבע שגזר דינו של טרנר, שהורשע בשלוש עבירות תקיפה מינית, יעמוד על שישה חודשים בכלא אזורי. העונש המקסימלי לעבירות אלו בקליפורניה הוא 14 שנים והתביעה ביקשה שש שנים. השופט קבע שמכיוון שמדובר בספורטאי מצטיין, זמן ממושך בכלא עלול לפגוע בקריירה שלו, ובנוסף טען שלא צריך להחזיק נגד טרנר את העובדה שלא התנצל. גזר הדין עורר מחאה ברחבי ארה"ב ובעולם.
ב-17 לינואר 2015 תקף טרנר מינית צעירה בת 22 שהייתה מחוסרת הכרה. שני סטודנטים שראו אותו הבריחו אותו. רק כמה שעות לאחר מכן התעוררה הבחורה בבית חולים והבינה מה קרה לה. טרנר שכר עורך דין יקר כדי שיעזור לו לחמוק מהרשעה ועונש, אך זה עזר רק באופן חלקי. במרץ 2016 הורשע טרנר בתקיפה מינית בשלושה סעיפים, אך העונש שנגזר עליו הוא קל ביחס לעבירות. במהלך כל המשפט טרנר לא הביע חרטה וביקש סליחה על מעשיו.
במהלך המשפט שיקר טרנר לגבי הרגלי השתיה שלו ולגבי הסכמתה של האישה – הוא טען שהסכימה, אבל היא כאמור, הייתה מחוסרת הכרה. בנוסף, אביו טען בבית המשפט כי מאז המקרה בנו "איבד את תיאבונו", "לעולם לא יחזור להיות הבחור השמח שהיה", ו"חייו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו, אחרי כל העבודה הקשה שהוא השקיע להיות מי שהוא בגלל 20 דקות של אקשן".
המשפט וגזר הדין גררו תגובות קשות מארגונים פמיניסטיים וארגוני זכויות אדם. לדברי הארגונים השונים, מדובר במקרה גזעני (זהות האישה לא נחשפה), של גבר לבן ועשיר, שהקלו על עונשו רק בגלל מוצאו. ארגוני נשים טוענות כי אם היה מדובר בתוקף שחור או היספאני הוא היה מקבל עונש חמור הרבה יותר, ומדגישות כי גם השופט פרסקי למד באוניברסיטת סטנפורד.
במהלך המשפט, ביקשה האישה שהותקפה על ידי טרנר, להקריא מכתב שכתבה בו היא מתארת את שעשה לה טרנר באותו לילה. וכך, ברהיטות ובאומץ לב היא מגיבה לטענותיו של טרנר מהמשפט. המכתב המרגש זכה לשיתופים רבים ברשתות החברתיות והוא מובא לכן בנוסח המלא שתורגם על ידי בלוג המידע הפמיניסטי 'שולפת ציפורניים'.
המכתב מובא כאן במלואו, שימו לב כי הוא מכיל תאורים קשים לקריאה.
"כבוד השופט, אם זה בסדר מבחינתך, את רוב ההצהרה שלי אבקש לכוון ישירות לנאשם.
אתה לא מכיר אותי, אך היית בתוכי, וזו הסיבה שאנו כאן היום
ב-17 בינואר 2015, העברתי ערב שקט בביתי. אבא הכין ארוחת ערב, ואחותי הקטנה שבא לבקר ישבה איתי לצד השולחן. מכיוון שעבדתי במשרה מלאה, תכננתי ללכת לישון מוקדם. לבלות את הערב לבד בבית, לראות קצת טלוויזיה, ולקרוא, בזמן שהיא תכננה לצאת למסיבה עם חברות. ואז, מכיוון שזה היה הערב היחיד שלנו יחד, החלטתי שממילא אין לי משהו יותר טוב לעשות, אז למה לא, יש מסיבה ממש קרוב לבית, אלך איתה, ארקוד כמו הגמלונית שאני, ואעשה לאחותי בושות. בדרך לשם, התבדחנו על זה שהסטודנטים לתואר ראשון כל כך צעירים שיהיה להם גשר בשיניים. אחותי הקניטה אותי שאני נראית כמו ספרנית, כי לבשתי קרדיגן למסיבה בבית אחווה. כינית את עצמי "ביג מאמא" כי היה לי ברור שאהיה הכי מבוגרת שם. עשיתי פרצופים, הורדתי מגננות, ושתיתי אלכוהול קצת יותר מידי מהר, בלי להתחשב בכך שאני לא כזה רגילה לכך מאז סיימתי את התואר ועזבתי את האוניברסיטה.
הדבר הבא שאני זוכרת, זה שמגלגלים אותי על אלונקה בפרוזדור, כאשר דם קרוש על ידי ומרפקיי. חשבתי שאולי נפלתי, ולקחו אותי למשרדי הקמפוס. הייתי רגועה, ושאלתי איפה אחותי. היה שם שוטר, והוא הסביר לי שהותקפתי. נשארתי רגועה, חשבתי שבוודאי הוא טועה באישה. אני לא הכרתי אף אחד במסיבה. כשהרשו לי סופסוף ללכת לשירותים, והורדתי את מכנסי הבית חולים שנתנו לי, ורציתי להוריד את תחתוניי, לא מצאתי אותם. אני עדיין זוכרת את התחושה של הידיים שלי פוגשות את עורי, ולא תופסות דבר. הסתכלתי, ולא היה שם דבר. חתיכת הבד הדק הזה, הדבר היחיד שמפריד בין הווגינה שלי לעולם, הייתה חסרה, וכל מה שיש בתוכי הושתק פתאום. עדיין אין לי את המילים לתאר את ההרגשה הזאת. חשבתי שאולי המשטרה חתכה ממני את התחתונים כדי לקחת מהם ראיות."
