עד לא מזמן עבודתן של ענת מבת ים, כרמלה מאשדוד וכוכבה מירושלים הייתה שקופה. כסייעות, תפקיד ללא הגדרה אבל עם הר של אחריות, לו"ז מטורף ומשכורת לא גבוהה, היכולת שלהן לקבל הכרה ומעמד תלויה בשיתוף הפעולה שלהן, בהתאגדות שלהן ובדרישה שיכירו בקושי הכרוך בעבודתן. "סייעת היא הכל בגן, איש אחזקה, פסיכולוג, רופא", טוענת כרמלה כליפא – ונראה שבצדק.

החודש הקימה הסתדרות המעו"ף שולחן עגול בו יושבים יחד נציגי ההסתדרות, השלטון המקומי ומשרד החינוך, במטרה להביא לשיפור משמעותי בתנאי הסייעות ולהצעיד את הגנים של ילדי ישראל אל חינוך איכותי ואחראי יותר. המרכיבים החשובים ביותר בעבודה עם ילדים, אהבה ודאגה, מצויים בשפע אצל אלו הבוחרות במקצוע המאתגר הזה, אבל מסגרת העבודה והתנאים טעונים שיפור.

"זו עבודה מאוד קשה. תאמין לי שהברכיים שלי והגב התחתון כבר לא משהו – אבל זו בחירה. צריך שישלמו יותר, לא שכר מינימום. זה לא כמו שהיה פעם לפני 30 שנה".

את ענת זאדה תוכלו לפגוש כל בוקר החל מרבע לשבע בגן 'ספנים' בשכונת רמת יוסף בבת-ים, מכינה את כל הדרוש לקראת עוד יום עם הילדים. היא עובדת שם כבר 18 שנה כסייעת בחינוך המיוחד. "עבדתי כמזכירה במוקד העירוני בעירייה אבל רציתי משהו אחר, רציתי ללכת לעבוד בגן עם ילדים בחינוך מיוחד. בהתחלה עבדתי בבית ספר של אוטיסטים אבל אחרי שהוא עבר לת"א, עברתי לגן בשכונה רמת יוסף. "זו עבודה עם הרבה סיפוק, לא כל אחד יכול לעבוד עם ילדים בחינוך המיוחד. זה אתגר לא פשוט בכלל, אבל לקבל ילד בתחילת שנה ולראות איך בסוף השנה יש כזו התקדמות – זה כיף גדול".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

ענת זאדה, סייעת בגן בבת ים: "האחריות לא תואמת את השכר" (צילום: דוד טברסקי)

אילו ילדים מגיעים לגן?
"אצלנו בגן יש ילדים עם עיכוב התפתחותי או על הספקטרום. מה זה אומר? ילדים שהם בגיל שלוש שמתנהגים כמו ילדים בגיל שנתיים. בגילאים האלו זה הבדל עצום, עצום. בנוסף לכך ילדים עם בעיות רגשיות, שזה דבר שחשוב מאוד לזהות כבר בגיל קטן מכיוון שאם מטפלים בזה זה עושה שינוי גדול מאוד. מה זה בעיות רגשיות? ילדים שקטים מאוד, מפוחדים, לא מדברים בכלל. בנוסף לכך ילדים עם בעיות התנהגות שדורשים תשומת לב וטיפול מיוחד. יש לנו מאות סיפורי הצלחה פה. עד היום מזמינים אותי לבר מצוות שלהם, ואני רואה ילדים שהתגייסו לצבא כבר ופוגשים אותי ברחוב".

"זה כיף גדול מאוד, אבל מי שלא אוהב את זה – שלא ייכנס לזה".

זאדה מתגוררת בשכונה רוב חייה, ולגן היא הולכת ברגל לעבודה. "את הגן פותחים ב-07:25 אבל עד אז צריך לעשות סריקה בחוץ ובפנים לבדוק שהכל תקין. אחר-כך אני עושה קניות בסופר ליד. חשוב לי להגיע מוקדם, לשתות את הקפה ולהתחיל ברוגע, כי צריך לאגור הרבה כוחות לקראת היום. אחר כך באים הילדים, צריך לפעמים לעזור להם מההסעה ולהכניס אותם לגן".

"בגן אוכלים פעמיים ביום. ב-09:00 בבוקר עוגייה קטנה או כריך כדי להמריץ אותם וב-11:00 זו הארוחה המרכזית. עד אז יש משחקים ומפגשים. אני מתזזת בין הגננת לילדים, מכינה את עבודות היצירה ואת הקבוצות. תוך כדי היום יש ילדים שמתפרצים וכאלו שצריך להרגיע, ובשביל זה יש לנו את פינת המחשבות. לשם אנחנו לוקחים כסא, כמובן שביחד עם הסייעת, מתיישבים ונושמים אוויר, שותים כוס מים, משוחחים בקטנה ולרוב אחרי עשר דקות הילדים נרגעים וחוזרים בחזרה. בסוף היום אני מנקה את הכל ומסדרת, חוזרת הביתה ומרגישה כאילו עבדתי 14 שעות – אבל הכל טוב".

בנוסף לעבודתה כסייעת זאדה היא חברה בוועד העירוני, ומייצגת את הסייעות מזה שנים בנושאים של תנאי העבודה והשכר. "אני כבר שלוש קדנציות נציגת ועד הסייעות בעיר שלנו, ובשנים האחרונות הצטרפו אלינו עוד סייעות. היום אנחנו חמש בנות בוועד. בבת ים יש 400 סייעות שאנחנו מייצגות וזו השליחות שלנו, אנחנו מתרוצצות הרבה ודואגות. אני עושה את זה מסביב לשעון, מאיך שמסתיים יום העבודה, ולפעמים גם אל תוך הלילה וגם בסופי שבוע. כל מה שאנחנו עושות זה בהתנדבות, אנחנו לא מקבלות שכר על זה. אבל אני אוהבת את זה".

"לצערי האחריות לא תואמת את השכר, תמיד בפורומים של ההסתדרות אנחנו מדברים על תנאי ההעסקה והשכר. ברגע שסייעת מתחילה לעבוד, יש ניסיון אין ניסיון, תואר לא תואר – מקבלים שכר מינימום. וזה שכר ממש נמוך, שלא מספיק לכלום, וזו משרה מלאה. אני אומרת תמיד לסייעות שצריך ללמוד יותר, כי מי שעושה גמול א' וגמול ב', ואז השכר שלה זה לא מינימום. לי חשוב שכל ותק וכל גמל יירשם, כי זה מגדיל את המשכורת והפנסיה. ושעות העבודה רבות? היום משרה מלאה זה 42 שעות שבועיות, ואנחנו עובדות יותר. למה?".

סייעת לפעוטות (צילום: Shutterstock)

איך את מבינה את מצוקת הסייעות היום?
"בבת ים "מייבאים" היום סייעות מירושלים, אין כח אדם. לפעמים מתקשרים אלי או לסייעות האחרות בוועד כדי שנעזור להם בלמצוא סייעת, וזו עבודה שאנחנו לא צריכות לעשות אותה. אני אישית מנסה לעזור לכל רכזת שפונה אלי, אבל מה לעשות שיש סייעת שמבינה בלילה שהיא חולה ובבוקר אין מענה במרכז? לפעמים סייעות מגיעות לגן פשוט חולות. שוכבות על הספה, אבל אין ברירה, אין כח אדם כי לא כולן רוצות לעבוד כסייעות. זו עבודה מאוד קשה. תאמין לי שהברכיים שלי והגב התחתון כבר לא משהו – אבל זו בחירה. צריך שישלמו יותר, לא שכר מינימום. זה לא כמו שהיה פעם לפני 30 שנה".

איך את חווה את כל הפרסום השלילי סביב הגנים והמעונות בשנה האחרונה?
"קשה לראות בחדשות את הדברים, כי זה מרגיש שמשחירים את השם שלנו וזה לא הוגן, אבל הכל היה בגנים ומעונות פרטיים. לא היו כאלו מקרים בשום גן עירוני ובדקתי את זה מול עשרות סייעות מכל הארץ. אבל בחדשות אומרים מעון וגן ילדים, לא מבחינים בין גן מפוקח עם סייעות מקצועיות לבין מישהי שבחרה לפתוח עסק בחצר האחורית של הבית שלה ולהביא לשם ילדים".

לדבריה יש לדברים השפעה על האופן בו תופסים ההורים את הסייעות. "לפני שנה הורה אחד הרביץ לסייעת אצלנו בבת ים. בתור נציגות ועד השבתנו את כל הגנים בעיר, תחת אישור ההסתדרות, לשעתיים, כאות מחאה".

***

כרמלה פורת מנהלת מאבקים למען הסייעות למעלה משני עשורים. היא נולדה בכפר שמאי וגידלה את ילדיה באשדוד, שם עבדה בגנים 18 שנה. היום היא עובדת בגן חינוך מיוחד ומאוד אוהבת את העבודה והילדים. "אני מתה על העיר הזו, היא מאוד מחבקת ואוהבת אנשים".

כרמלה הגיעה למקצוע משום שחיפשה עבודה בה תוכל להגיע חזרה לבית בצהריים לקבל את הילדים הפרטיים שלה שחוזרים מהגן, מכיוון שבעלה חזר מאוחר מהעבודה, ואחותה ואמה לא יכלו לסייע, היא היתה צריכה להיות שם. "פעם סייעות עבדו עד השעה 13:00, 13:30 וזה התאים לי".

מה את אוהבת בעבודה?
"אני כל כך אוהבת לראות איך הילדים מתקדמים, כשהם מגיעים אליי בגיל שנתיים בלי יכולות למידה בסיסיות ואחרי שנתיים ביחד אני רואה איך הם גדלים, יודעים לקרוא ולכתוב, מבינים הוראות וממש מוכנים לכיתה א'. זו תחושת סיפוק שאין כמוה".

כרמלה פורת, סייעת בגן באשדוד: "הסייעות הבינו שאם הן לא יהיו בוועד העירוני הן לא יקבלו כלום" (צילום: דוד טברסקי)

איך עושים את זה?
"הרבה הרבה הרבה תיווכים. המון תיווכים. הילדים האלו קיבלו אותם כמובן מאליו. זה שאנחנו עם 11 ילדים זה מאפשר לנו לפנות אליהם בצורה יותר פשוטה ולעלות לאט, לאט עם הרמה. בגן רגיל הם פשוט היו נופלים. כשהילדים קטנים הם סופגים דברים מאוד מהר. לכן חשוב מאוד להקדיש להם הרבה מאוד זמן ותשומת לב, כאן רואים שהחינוך באמת מגיע מגיל מאוד קטן".

כרמלה היא סבתא פעילה בגנים של הנכדים שלה, ולכן מבינה ללב ההורים המודאגים. "אצלי בגן אני משתדלת להיות ביחסים מאוד טובים עם ההורים. פעם לא היו כל כך הרבה דאגות אצל ההורים והיום מצלמים הכל, הכל. אז בסדר, קרה דבר חמור וההורים צילמו ועשו מזה פרסומת וזה בסדר גמור, אני מבינה את זה כאמא וסבתא. אבל זה להיות במצב שאת מצולמת כל הזמן, וכל הסייעות והגננות ככה, אז איך אנחנו אמורות להרגיש ולתפוס את המקצוע?"

מה הורים לא מבינים על תפקיד הסייעת?
"סייעת נמצאת עם הילד יותר מאשר הוריו. היא זו שמקבלת את הילד בבוקר, לקבל בחיוך את ההורים והילדים, לא משנה מה עבר עליה הבוקר. תמיד להיות נחמדה וקשובה. תשאל כל סייעת שאחד הדברים המרכזיים בעבודה שלה זה לשים בבוקר הכל בצד ולקבל את הילד בדיוק כמו שמגיע לו".

"יש דברים שיוצרים תחושה מקדמית שלא סומכים עלינו. היה לנו מקרה שסייעת ליטפה את הראש של הילד כדי שיכנס לגן ואז הילד אומר שהסייעת דחפה אותו, ישר הזמינו משטרה והסייעת מושהת ויושבת בבית עד שייסגר התיק, עד שיחקרו. מה קרה? אסור לנו לגעת בילדים?".

בוועד הארצי שפורת חברה בו, חברותיה למקצוע מספרות על מקרים רבים דומים בכל רחבי הארץ. "המערכת לא מגבה אותנו, אנחנו חשופות לתביעות שרבות מהן תביעות שווא, סתם. ואחר כך באים ומדברים רעה על הגן, שיכול להיות גן מעולה, עם הגננות והסייעות הכי טובות, אבל מה? הרישום יורד".

גן ילדים. (shutterstock)

"לפני עשר שנים ארנון בר דוד נהיה יו"ר הסתדרות המעו"ף ובגלל שהוא בא מוועד עובדים של עיריית ת"א והוא הכיר את עבודת הסייעות. כל יו"ר ועד של עירייה יגיד לך שיותר מכל מקום עבודה אחר, הוא חשוף לעבודת הסייעות, כי אצלן מתעוררות כל הבעיות. אם הורה מתנכל או גננת מתנכלת, או סתם אם לא מצאו מחליפה – אז פונים ישר לוועד. ולצערי, זה קורה הרבה מאוד".

למה נכנסת לוועד מלכתחילה?
"המשכורות והתנאים היו זוועתיים לפני שהגעתי לוועד. היינו פשוט שקופות ונזכרו בנו רק בבחירות, ואני אומרת לך – בעיריית אשדוד, יחסית – המצב טוב. בר דוד הקים צוות של שבע סייעות מכל הארץ והוא הזמין אותנו לפגישות לדון על נושאים. במשך הרבה שנים לא קיבלנו המון דברים שהיינו צריכות לקבל, הבנתי את זה כמובן בדיעבד. כשהתחלתי לעבוד והילדים היו קטנים לא היה לי זמן לזה אבל אמרתי לעצמי שאיך שהילדים יגדלו אני יהיה חייבת להיות בוועד. אתה לא מבין, כשהגעתי לשם אמרו לי שאין סייעות בוועד. עניתי ש'אין כזה דבר'  והסברתי שאנחנו הסקטור הכי גדול".

"מה קרה פה בעצם? הסייעות הבינו שאם הן לא יהיו בוועד העירוני הן לא יקבלו כלום. רק ככה השגנו הישגים. ונכון, קיבלנו הרבה. אבל קיבלנו הרבה רק כי במשך 30 שנה לא היה כלום. כלום. ולכן הפער עדיין עצום. וגם כשאני רואה שהמצב משתפר אני גם רואה מקומות שבהם לא יהיו יותר סייעות – ויגיעו בנות שלא רוצות לעבוד, אלא רק בשביל השעות, שגם אותן רוצים להוריד".

"התחלתי ללכת לוועדות, למפגשים, כמובן על חשבוני אבל לא אכפת לי. נשבעתי שאני הולכת להביא לסייעות את כל מה שכתוב שמגיע להן וגם את כל מה שלא כתוב שמגיע להן – כי מגיע להן".

"עד היום סייעת זו לא הגדרת תפקיד" מדגישה כרמלה את מה שדרוש תיקון. "לגננות יש תנאים וארגון שמגן עליהן ולא נותן להן לעשות דבר מחוץ להגדרת תפקיד. אני בתור סייעת גם מנקה, גם צבעית, גם גנן ועוד מאה תפקידים. אצלנו הכל פרוץ והכל מותר, אנחנו מגיעות למאות משימות מחוץ לשעות העבודה – ואין תוספת. פעם הייתי הולכת לכנסת ויושבת בוועדות והבנתי שכשאנחנו סוגרים את הדלת זה נגמר. הועדות כל כך ארוכות ומתישות שעדיף להלחם פה בבית. לי יש יו"ר מדהימה שקוראים לה איריס נפתלי והיא קשובה אלינו, עוזרת ומשקיעה בנו. ומה אני מקווה? שיראו איך זה פה ויעשו בעוד ערים. אבל אין מה לעשות, אני רואה איך בכל הארץ הערים המוחלשות נדפקות".

***

כוכבה כליפה יושבת ליד שולחן עבודה עגול בחדר ישיבות באחד ממבני העירייה בכיכר ספרא בירושלים, בדיוק הסתיים מפגש והיא שותה כוס מים להירגע מיום ארוך. מזה 15 שנה היא אחראית על הסייעות בצפון העיר והשנה מציינת 31 שנה של עבודה בבירה. "בתחילת הדרך הגעתי לעבודה מתוך נוחות, בגלל שעות העבודה. הציעו לי עבודה במשרדים אבל אני רציתי משהו אחר. כך הגעתי לגנים והתאהבתי בעבודה. כסייעת בגן הרגשתי אהבה אמיתית. נתינה. שיש לי מה לתת. התמקצעתי בעניין ועברתי המון קורסים והשתלמויות. האהבה של הילדים בגן, זה דבר שאי אפשר להגדיר אותו או להסביר אם לא חווים אותו".

"פעם סייעת הייתה הרבה יותר כמו אם בית" מבהירה כוכבה את התהליך שעשה התפקיד במרוצת השנים. "עבודתה הסתכמה בתחזוקה ובניקיון. אבל לא הסכמתי ללכת למקום הזה. מבחינתי מה שהיה חשוב הוא העבודה עם הילדים. לקבל אותם בבוקר, להיות אחראית עד שהגננת מגיעה, לדאוג שיישבו ויהיה להם נעים, בחורף כוס התה כבר הייתה מונחת על השיש, אני הייתי הבית של הילדים."

כוכבה כליפה, רכזת סייעות בעיריית ירושלים: "צריך להבין שהכל מתחיל בגן" (צילום: דוד טברסקי)

כליפה הספיקה לעבוד עם משפחות מצוקה בשכונת מוסררה, עם משפחות מהעשירון העליון ברמות וגם בשכונת פסגת זאב, כשעוד הייתה שכונה קטנה יחסית. ב-15 השנים האחרונות היא אחראית על הסייעות בצפון העיר, בעיריית ירושלים. "אני מראיינת סייעות לתפקיד, אחראית עליהן בגן, וגם ממקצעת אותן לאורך הקריירה".

על אילו קשיים הסייעות מספרות לך בעבודה?
"קשה בעבודה זה כשיש הורים מתערבים. הם לא סומכים עלינו וחוששים. אז מה עושים? גורמים להם להיות מעורבים. עושים מפגשים של צוות הגן, הילדים וההורים, כדי שההורים יראו את ההישגים של הילדים. בגילאי 3 להורים עוד מאוד קשה שהילד בא לגן עירוני, קשה להיפרד ממנו. בגיל חמש הם כבר שולחים את הילדים עצמאית".

"הורים, תהיו עם הילדים שלכם"

"כשהתחלתי לעבוד הייתה הרבה מאוד אמפתיה וכבוד לסייעת. היה כבוד בכללי לצוותי החינוך. מבחינת ההורים מחנך הילדים הוא בנאדם שיש לכבד את המילה וההחלטה שלו. אני זוכרת הורים שמביאים עוגה לגן והתייחסות לימי הולדת שלנו, האמינו ובטחו בנו. וגם פעם רוב ההורים היו פחות או יותר באותה רמה כלכלית, לא היה את התחרות הזו שיש היום.

"פעם היה יותר זמן להורים עם הילדים. היום אנחנו בעידן הפלאפונים והקריירה. ההורים פחות עם הילדים והתוצאה של זה היא מה שאנחנו פוגשים, לפעמים אלימות בין ההורים לגננות ואפילו בין הגננות לילדים. היום ההורים הרבה יותר בקטע של לקנות לילד מאשר לתת לו מה שהוא באמת צריך – את החום, הביחד והמשפחתיות. היום הכל הוחלף באינטרנט ומשחקים בפלאפון. הורים, תהיו עם הילדים שלכם, תבלו זמן ביחד, תבשלו ביחד, תקשיבו להם. כדאי מאוד למדינה לאמץ את מה שהציעו כבר בעבר, לתת להורים את יום ראשון כיום חופש בנוסף לשבת. לאפשר עוד זמן למשפחה להיות ביחד".

מה עושה נציגת הסייעות במועצת ארגון עובדים בחינוך הרגיל בירושלים?
"לפני 20 שנה בעלי נפצע בתאונת דרכים קשה והבנתי שאני צריכה לטפל בו, פניתי לנציגה בוועד שהייתה בזמנו הנציגה של סייעות מול ההנהלה כדי שתעזור לי לעבוד במשך מספר חודשים רק כמה ימים בשבוע. והיא אמרה לי ישירות שאין סיכוי. אני לא ידעתי אז בכלל מה זה ועד והרגשתי שלא קיבלתי שום מענה, נשארתי מאוד מתוסכלת. בסוף עזרו לי בסיוע עם בעלי, וגם אפשרו לי זמן להתאוורר. אחרי שהתחזקתי אמרתי לעצמי שאני הולכת להיות חברת ועד, שאני אתן מענה אחר. הרגשתי תחושה פנימית שאני אהיה שליחה של הסייעות שלא קיבלו מענה".

ילדים משחקים בגן. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

"היום בחינוך הרגיל בירושלים ישנן 1,000 סייעות שאני נציגה שלהן. כשנכנסים לזה זה ממש כמו 'דודה', זו שליחות שאי אפשר להפסיק. נציגת הסייעות צריכה להיות שם תמיד בשביל הסייעת, גם אם היא טעתה, גם אם היא במשבר אישי שלא קשור בהכרח לעבודה, זו שליחותי. אני מקדישה לזה כל יום כל השנה, זו לא מסוג העבודות שאפשר להגיד עליהן שהיום אני מקדישה ומחר אני נחה – תמיד יש פיצוצים מהיום למחר. רק עכשיו אני מטפלת בשני עניינים של הורים שהתלוננו על מכות בגן. איך שזה קורה אני מיד בשטח. כמובן שהמשטרה בודקת ואנחנו סומכים עליהם במאה אחוז. אם הסייעת תואשם אני לא הולכת לתת לה גיבוי. אבל עד אז אני אתן לה את כל הגיבוי".

את מרגישה שהצלחת להביא לשינוי?
יש כח לוועד. אם יודעים לעבוד בעדינות זה עובד. יש כאלו שאומרים שאין מה להיות חברים של ההנהלה, אבל אם אין לך יחסים תקינים עם ההנהלה לא תוכל להגיע לשום הישגים לעובדים, היום הכל במוח – לא בכוח. אני עושה הכל על חשבוני ושואלים אותי הרבה מה אני מרוויחה, ואני אגיד לך מה אני מרוויחה. כל בעיה שאני פותרת אני מרגישה איזשהי תחושה עילאית שהשליחות שלי נכונה. כל אחד מחפש מה השליחות שלו והעשייה שלו בעולם, אני כאישה דתייה אומרת שהגמילות חסדים שלי זו השליחות הזו".

בניגוד לתשבוחות סביב רפורמת שתי הסייעות, כליפה טוענת שקובעי המדיניות כיום לא מבינים שהיחס בין ילדים לסייעות והגננות בארץ עדיין גדול מאוד והרפרומה רחוקה מלהוריד את הלחץ.

"צריך להוריד את מספר הילדים אחרת אי אפשר. אם המדינה לא רוצה שבעתיד, חלילה וחס, הילדים האלו יגמרו בטיפולים, בתרופות, במוסדות פסיכאטריים, בפשע! צריך להבין שהכל מתחיל בגן. גם אזרחים טובים, תלמידים, טובים, חיילים טובים ועובדים טובים -זה מתחיל בגן".