היום הראשון של צעדת הפריפריות הסתיים אתמול (שלישי) בערב במועדונית בישוב הבדואי שגב שלום. משתתפי הצעדה התיישבו על שטיחים שנפרשו על הרצפה ועליהם מגשי אורז ועוף, ירקות ושתייה קלה. אִפְטַ‏אר, ארוחת שבירת צום הרמאדן. את המפגש ארגן אבי דבוש, מקים תנועת הפריפריות שהצטרפה לראש המועצה המקומית ירוחם מיכאל ביטון בארגון צעדת המחאה. "אבי דאג לזה" אמר ביטון "הוא דואג שבכל מקום, בכל ישוב שנגיע אליו, ניפגש עם התושבים".

איפטר בשגב שלום, צעדת השוויון. צילום: דבר ראשון

התושבים הבדואים לא הצטרפו לצעדה ביומה הראשון. אולי זה מזג האוויר והרמאדן, אולי סיבות אחרות, אך זה בוודאי לא בגלל שאין להם על מה למחות. "בתוך אי השוויון בחינוך, הם בתחתית" אמר היום ביטון, לכתב 'דבר ראשון' שהתלווה לצועדים. לשיחה מצטרף גם אייל אלכסנדר. מורה שמלמד באורט אבו-תלול, אחד מהכפרים הלא מוכרים הצמודים לשגב שלום. אלכסנדר הוא יהודי, המתגורר בבאר שבע. בעברו היה חניך בבני עקיבא ורק לפני שנה וחצי התחיל לנסוע בשבת. "הגעתי כי אני משתדל לבוא לכל דבר שחוצה מגזרים" הוא אומר. "אני בטוח שאדבר עם התלמידים על הצעדה" אמר אלכסנדר, אך לא ממש יודע על מה להגיד להם. "הם לא יודעים מה מקבל ילד ממקום אחר כדי להבין עד כמה חוסר שוויון יש. ואם כבר אז הם מכירים את חוסר השוויון בין יהודים לערבים אבל לא ממש מבינים את חוסר השוויון הכללי".

הצועדים היום בצעדת השוויון. צילום: דבר ראשון

ביומה השני, הגיעה הצעדה לכניסה הצפונית של באר שבע. קרוב לארבעים מעלות בשמש. נפגשים בתחנת הדלק של פז בכניסה לעיר לשבת, לנוח ולדבר. הרבנית עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל, מייסדת המכללה החרדית ירושלים וכלת פרס ישראל, הגיעה לתמוך: "האוכלוסיה החרדית צריכה להלחם בשביל להשיג חינוך שוויוני. אני נלחמתי מלחמה לא פשוטה כדי לפתוח את האקדמיה לחרדים. אף אחד לא חשב על זה לפני 16 שנה כשהתחלנו לעבוד. זו תעודת עניות למדינה". בר-שלום מזוהה עם נושא הפערים ואי השוויון עוד מתקופת המחאה החברתית של 2011, אז השתתפה בצוות ספיבק-יונה, הצוות האלטרנטיבי לוועדת טרכטנברג שהקים נתניהו. "חוץ מהגנים לא השתנה שום דבר מאז המחאה", היא קובעת. "יש לנו שר אוצר שרוצה לדאוג לדיור, אבל אני לא רואה עדיין את האור בקצה המנהרה. הלוואי שיצליח אבל גם הוא לא פועל בחלל ריק. המדיניות של הממשלה היא לא מספיק חזקה בשביל להצמיח מתוכה את האנשים, בשביל לדאוג לרווחה. לא יכול להיות ששני מיליון איש חיים מתחת לקו העוני. זה פשוט לא יתכן".

גם חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס הגיעה. "כשאני הייתי תלמידה בבית שאן היה פרוייקט שמביאים את המורים המקצועיים ומפתים אותם בדיוק כמו התמריצים לרופאים בפריפריה. כשהמדינה רוצה היא יודעת לתקן את העוולות האלו", אמרה. אורלי ועדינה יושבות זו לצד זו בכיסאות הברזל שמחוץ לחנות בתחנת הדלק. מסביבן כשלושים צעירים: פעילים חברתיים מתנועת הפריפריות, מתא הסטודנטים אופק, מקיבוץ המחנכים של 'דרור ישראל' בבאר שבע וסטודנטיות לעבודה סוציאלית. כולם גרים באזור, חלק נולדו בנגב, חלק עברו לנגב.

מיכאל ביטון יוזם הצעדה והרבנית עדינה בר שלום, בצעדת השוויון. צילום: דבר ראשון

"כל אחד ואחת מאיתנו היה רוצה לגדל את הילדים שלנו במקום שבו גדלנו, וההורים שלנו הקימו" אומרת אבקסיס "אבל להסתכל על הילד שלי ולחשוב שהחלום שלי ימנע ממנו את שוויון ההזדמנויות, את היכולת להצליח? אנחנו לא נכנעים למקום הזה של לקום וללכת בשביל לשפר את הסיכויים לילד הפרטי שלנו כי לנו יש את היכולת לעשות את זה. אנחנו לא שוכחים את אלו שמאחור ולא יכולים. אם אנחנו נלך אני לא יודעת למי יהיה את הכוח לעשות את הדברים". דבריה מופנים בעיקר לאותם צעירים שנראה כי הם מאלו שבהחלט יכולים לקום וללכת למקום אחר, ולגדל את ילדיהם במרכז הארץ. "בגמרא אומרים- 'היזהרו בבני עניים שהם תצא תורה'." מסכמת עדינה, "הם יכולים להיות הגאונים שיתנו לנו עוד ועוד פרסי נובל. להשאיר אותם מאחור רק משום שהם לא גרים במרכז תל אביב זה עוול נורא".

אנחנו מטפלים בכיבוי שריפות. אני נמצאת ברווחה בדימונה, אנחנו רואים אנשים שאנחנו בוכים איתם כי אנחנו חלק מאותו המעמד. אנחנו לא מטפלים באיזה מעמד אחר, אנחנו כולנו באותו מעמד פגיע.

"בתור סטודנטיות אנחנו מקבלות את המקרים הכי קשים כי מה שלא הכי קשה ודחוף פשוט אין מי שיטפל בו. אין מספיק תקנים אין מספיק עו"סים. יש מאות על מאות של תיקים" אומרת אחת הסטודנטיות המשתתפות בצעדה. חשוב לה להבהיר, שאף אחד לא יתבלבל: "תיקים זה אנשים, ואין מענה. אנחנו מטפלים בכיבוי שריפות. אני נמצאת ברווחה בדימונה, אנחנו רואים אנשים שאנחנו בוכים איתם כי אנחנו חלק מאותו המעמד. אנחנו לא מטפלים באיזה מעמד אחר, אנחנו כולנו באותו מעמד פגיע. לפני שבועיים היינו בסמינר הכנה לעולם התעסוקה ודיברו איתנו על זה שאנחנו כולנו שותפים לאותו מעמד פגיע".

ביטון מסביר למה היה חשוב לו שהעבודה הסוציאלית תהיה חלק מהצעדה: "חלק אמרו לנו להשאיר את החינוך נפרד מהרווחה, זה לא יכול להיות. ילד יקבל חינוך טוב ולא יטופל בבית, הסביבה לא טובה, לא בטוחה, לא מנוהלת, אין אווירה שתומכת חינוך בבית  – ולא עשינו כלום. רווחה עובדת ובי"ס בינוני גם לא עשינו כלום כי הבית מושקע ובית הספר לא מושך למעלה".

הרבנית עדינה בר-שלום: "המדיניות של הממשלה היא לא מספיק חזקה בשביל להצמיח מתוכה את האנשים, בשביל לדאוג לרווחה. לא יכול להיות ששני מיליון איש חיים מתחת לקו העוני. זה פשוט לא יתכן"

היום השני של הצעדה לא הצליח עדיין ליצור את הסחף הגדול והמוצדק לו קיווה ביטון, אבל כבר קיימת מגמה חיובית. לצעדה החלו להצטרף ארגונים ותנועות נוספים. המחאה צודקת, הדרישות צודקות, העוול משווע. אבל להצליח להפוך את זה למחאה גדולה, ויותר חשוב מכך- להצליח להגיע להישגים אמיתיים ומשמעותיים, זה כבר סיפור אחר. כדי לתת לזה סיכוי, צריך שתושבי הפריפריות יקומו ויתחילו לצעוד. "אם אני אדבר עוד בתקשורת זה סיפור ישן" מסכם ביטון "היום צריך סיפור חדש. מנהיגות שיצטרפו, קבוצות, תנועות. הכוח של המאבק הזה הוא בהצטרפות".