בית משפט בעיר אוגוסטה, שבג'ורג'יה ארצות הברית, גזר על תום בארט מאסר של 12 חודשים, אחרי שזה גנב פחית בירה בשווי של פחות משני דולרים. באיאוניה שבמדינת מישיגן, קייל דווייט בן ה-19 תפס דגים שלא בעונת הדיג ונידון לשלושה ימי מאסר. בגראנד ראפידס, אף היא במישיגן, סטיבן פאפא, חייל משוחרר חסר בית, בילה 22 ימים במאסר, לא בגלל מה שהוא מכנה "התנהגות מביכה" אחרי שהשתכר עם חברים וטיפס על בניין נטוש, אלא כי היו בכיסו 25 דולרים בלבד כשהתייצב בבית המשפט.

המשותף לשלושת המקרים, ועשרות רבות של מקרים דומים, הוא העובדה שתקופת המאסר לא הייתה עונש על פשע אלא על חוסר היכולת לשלם את האגרות והקנסות הכרוכים כיום במערכת המשפט האמריקנית.

בתי כלא לחייבים, מוסדות כליאה לאזרחים שלא עמדו בתשלום חובותיהם, היו נפוצים בכל העולם המערבי עד אמצע המאה ה-19. בארצות הברית הוצאו בתי כלא אלו מחוץ לחוק כבר ב-1830. אולם, יש הטוענים כי ב-25 השנים האחרונות עברה מערכת המשפט האמריקנית שינויים שהובילו להחייאתו של המוסד הנודע לשמצה וכך קיימים בה בפועל, גם אם לא במוצהר, בתי כלא לחייבים.

"העובדה שיש לנו בתי כלא לחייבים ב-2016 היא אמת מוחלטת," אמרה ג'יל ווב, מהסניגוריה הציבורית, לניקולאס כריסטוף בניו יורק טיימס, "הסיבה היחידה שהאנשים האלה נמצאים בכלא היא שאין ביכולתם לשלם את הקנסות שהוטלו עליהם".

בשנת 2014, בתחקיר שערך במשך שנה הרדיו הציבורי האמריקני (NPR) נמצא כי קיימת מגמת עלייה עקבית בעלויות המוטלות על נאשמים במערכת המשפט הפלילית בארצות הברית. מגמה זו חושפת את החלשים ביותר מבחינה כלכלית לענישה קשה הרבה יותר מזו שמוטלת על המבצעים עבירות זהות אך יכולים לשלם את הנדרש מהם. יש שופטים ופוליטיקאים שחושבים שמגמה זו הרחיקה לכת.

"העובדה שיש לנו בתי כלא לחייבים ב-2016 היא אמת מוחלטת," אמרה ג'יל ווב, מהסניגוריה הציבורית, לניקולאס כריסטוף בניו יורק טיימס, "הסיבה היחידה שהאנשים האלה נמצאים בכלא היא שאין ביכולתם לשלם את הקנסות שהוטלו עליהם".

"וזה לא הכול," הוסיפה ווב, "הציבור משלם 64 דולר מדי יום כדי להשאיר אותם בכלא – לא בגלל מה שהם עשו אלא בגלל שהם עניים".

מקור מימון חדש

דוח שפרסם האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU), כבר בשנת 2009, זיהה את מקור המגמה במחסור תקציבי. על פי הדוח, הגירעונות המצטברים ברמת המדינה והרשות המקומית, הביאו למצב שבו הרשויות מטילות אגרות על שירותים בסיסיים של מערכת המשפט בניסיון לשפר את מצבן התקציבי, ולכן הן נוקטות גם מדיניות ענישה קשה כלפי אלו שאינם יכולים לעמוד בתשלומן.

בסקירה משווה שערך ה-NPR בכל מדינות ארצות הברית נמצא כי כיום נאשמים מחויבים עבור שירותים ממשלתיים שניתנו בעבר בחינם, ובכלל זה שירותים המובטחים על ידי החוקה האמריקנית. כך למשל:

• ב-43 מדינות, לפחות, כולל מחוז קולומביה, נאשמים עשויים להידרש לתשלום בעבור סניגור ציבורי.
• ב-41 מדינות, לפחות, אפשר לחייב אסירים בתשלום על לינה וארוחות בתקופת המאסר.
• ב-44 מדינות, לפחות, עבריינים עשויים להידרש לשלם עבור תקופת המבחן וקצין המבחן שלהם.
• בכל המדינות, מלבד הוואי ומחוז קולומביה, ישנו תשלום על אמצעי המעקב האלקטרוניים שנאשמים ועבריינים מחויבים לשאת.

אגרות והיטלים אלו – היכולים להסתכם במאות ואלפי דולרים – מוטלים בכל שלב של התהליך הפלילי: באולם בית המשפט, בבית הכלא ובתקופת המבחן. נאשמים משלמים עבור צווי המעצר שהוצאו נגדם, עבור טיפולי גמילה בהוראת בית המשפט וגם עבור דגימות ד.נ.א הנלקחות מהם. במדינת וושינגטון, למשל, נאשמים מחויבים בתשלום על קיום משפט בידי חבר מושבעים – משפט עם 12 מושבעים עולה 250 דולר, כפול מעלות חבר מושבעים של שישה.

במחוז אלאגן במישיגן, הודה פרדריק קנינגהם בזיוף מרשמים למשככי כאבים. אגרה בגובה של 1,000 דולר, בגין 'עלויות בית משפט', הוטלה עליו. עדות של בכיר במערכת המשפט, שניתנה בדיון שבו ערער קנינגהם על גובה התשלום, הראתה כי 500 דולרים מתוך האגרה הועברו כהחזר לתכנית הציבורית למימון סניגורים לנאשמים עניים. 500 הדולרים הנותרים הועברו לכיסוי ההוצאות הכרוכות בניהול בית המשפט. הוצאות אלו כללו את שכרם של עובדי בית המשפט, חימום, טלפונים, מכונות צילום ואף לכיסוי ההוצאה על חדר כושר לעובדי המחוז.

"צריך להבין שהסיבה היחידה שבית המשפט פעיל היא כי הנאשם מגיע לשם ומשתמש בשירותים האלה," הסביר ל-NPR המנהל האדמיניסטרטיבי של בתי המשפט במחוז אלאגן, מייקל דיי, "הם לא בהכרח רואים את עצמם כלקוחות, כי ברור שהם לא בוחרים להיות שם, אך במציאות זה בדיוק מה שהם".

"לנאשמים עניים אין מה לתת והתוצאה היא מערכת שמענישה עניים ומיעוטים באופן לא פרופורציונלי ומעמיסה עליהם חוב שלעולם לא יוכלו לשלם".

אבל אפילו התובע המחוזי של טולסה באוקלהומה, מדינה שבה קיימים 66 קנסות והיטלים מסוגים שונים לנאשמים בדין פלילי, חושב שמדובר בדרך מגוחכת לממן את פעילות המשרד שלו. "זו מערכת שלא מתפקדת באופן נורמלי," אמר לכריסטוף.

ספר חדש בשם 'ליטרת הבשר', מאת אלכסיס האריס מאוניברסיטת וושינגטון, מציין כי בתי הכלא המודרניים לחייבים הם תופעה כלל ארצית. על פי האריס, ב-2005 18 אנשים נאסרו מדי יום במדינת רוד איילנד בגין אי תשלום חובות לבית המשפט. בפרגוסון שבמיזורי, בשנת 2012 שילם משק הבית הממוצע קנסות והיטלים בגובה 272 דולר, 1.6 צווי מעצר הוצאו כנגד בגיר ממוצע בעיר באותה שנה.

"לנאשמים עניים אין מה לתת," אמר האריס לכריסטוף, "והתוצאה היא מערכת שמענישה עניים ומיעוטים באופן לא פרופורציונלי ומעמיסה עליהם חוב שלעולם לא יוכלו לשלם".

בית המשפט העליון של ארצות הברית כבר פסק כי יש לאסור אנשים רק כאשר הם מסרבים לשלם את חובם ולא כאשר אין ביכולתם לעשות זאת. תיאורטית, פסיקה זו מעניקה הגנה לחסרי היכולת הכלכלית. בפועל, הגנות אלו נותרות בתחום התיאורטי בלבד והעניים נכלאים בגין העוני שלהם על בסיס שגרתי. הדרך ליציאה ממצב זה, על פי כריסטוף, היא לקצץ את האגרות הללו, לסיים את ההתקשרות של בתי המשפט עם חברות גבייה פרטיות – המוסיפות לחוב את העלויות שלהן – ולהגביל את גובה החוב שיכול נאשם לצבור מול בית המשפט לאחוז מסוים מהכנסתו.

ג'יל ווב חושבת שהענישה בבתי הכלא המודרניים לחייבים קשה כל כך מכיוון שהמניע הבסיסי שלה הוא להטיל סטיגמה ולהעניש את העניים. "זה פוגע במשפחותיהם, זה לא מגביר את רמת הביטחון שלנו, זה יקר," אמרה ווב, "איני מצליחה לחשוב על כל סיבה אחרת מלבד טינה לעניים".