1. "משבר גרעון"? ספרו את זה ליחס חוב-תוצר 

אחד ההסברים המרכזיים לחשיבות שנותנים חלק מהכלכלנים לעמידה ביעד הגירעון היא בהשפעתו על מדד החוב-תוצר של ישראל – מדד מקובל שלכאורה מעיד על איתנות הכלכלה. למעשה, 'כלל ההוצאה' שמגביל את הגידול בתקציב המדינה משנה לשנה, מתבסס על הקטנת יחס החוב-תוצר למספר הרצוי. אלא שהפעם נראה שהקונספציה כשלה: למרות הזעקות על משבר גרעון חמור, יחס החוב תוצר של ישראל דווקא השתפר.

אחרי שנה בה זעקות על "משבר גרעון חמור" ליוו אותנו, הסתיימה 2019 בגירעון של כ-52.2 מיליארד שקל, כ-14 מיליארד יותר מ-2018 וכ-12 מיליארד יותר מהיעד ל-2019. בחישוב המקובל, לפי אחוזי תוצר, מדובר על גירעון של 3.7% מהתוצר לעומת יעד של 2.9%. אך המשמעות המצטברת של גירעונות המדינה נספרת בדרך כלל ביחס בין סך החובות לתוצר השנתי. למרות הגידול, יחס זה צפוי לרדת ב-2019 במעט משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא התחזקות השקל, שמפחיתה בגובה החוב שנקוב במטבע חוץ – החוב שלנו בדולרים הצטמצמם באופן ריאלי. הסיבה השנייה היא סביבת הריבית הנמוכה אשר גם היא מסייעת לממשלה לצמצם חובות. כך תשלומי הריבית ב-2019 נותרו בהיקפים דומים לשנת 2018, על אף הגידול בסך החוב.

מדובר למעשה בהתקזזות די ארעית. יותר מכול, היא מעידה שאולי עוצמת החריגה ביעד הגרעון איננה כה דרמטית כמו שגורמים מסוימים מציגים אותה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

  1. המשבר העולמי עדיין כאן

חלק גדול מאגרות החוב הממשלתיות בישראל נסחר בריבית שלילית, כך שנוח מאוד לממשלת ישראל לפרוע חובות ולגייס חובות מחדש בתנאים משופרים. החובות במטבע חוץ מהווים חלק קטן מאוד מסך החוב הממשלתי, לכן מבנה החוב של ישראל עמיד יחסית למשברי חוב. כשלממשלה דרושים עוד שקלים, קל לה לגייס אותם באמצעים כגון מחזור חובות, הטלת מסים ובמקרי קיצון – הדפסת כסף. אפילו מדינה כמו יוון, ששקעה במשבר חוב ונזקקה לסדרה של עסקאות חילוץ כואבות, הצליחה השנה להנפיק אגרות חוב בריבית שלילית נקובות ביורו, וזאת אפילו ללא מטבע ריבוני של המדינה, כמו השקל הישראלי.

ריביות כה נמוכות מעידות על מחסור בלווים בסיכון נמוך בשווקי ההון. לצד המשך תכניות תמריצים פיננסיים מהסוג של הרחבה כמותית, זהו עוד סימן לכך שהמשבר הפיננסי העולמי שהחל ב-2008 עדיין לא הסתיים, אפילו לאחר סימנים חיוביים בתחומי התעסוקה והשכר. ריבית כה נמוכה מפחיתה באופן דרמטי את המשמעות של הגירעון הממשלתי. בניגוד לאזהרות הקבועות והדוגמטיות של רוב הכלכלנים כנגד הגדלת הגירעון, המשמעות של ריבית כה נמוכה בהסתכלות של היצע וביקוש היא שהשוק "מתחנן" לגיוסי חוב ממשלתיים גדולים עוד יותר. גיוסים כאלו יכולים לתמרץ את המשק בעזרת השקעות ממשלתיות בכלכלה הריאלית, אפילו אם המשמעות תהיה הגדלת הגירעון עוד יותר.

  1. באר המסים מתחילה להתייבש?

במהלך כהונתו של משה כחלון כשר אוצר, התרחש 'נס' המסים, שכלל גדילה עקבית של ההכנסות ממסים בכ-6% בכל שנה, עד 2019, בה התוספת הייתה כ-3% בלבד. במספרים: רוב החריגה בגרעון, 9 מתוך 12 מיליארד, נוצרה מפספוס למטה של הכנסות המדינה ביחס ליעד שהציב האוצר בבניית התקציב. המספרים תואמים את הניתוחים של בנק ישראל, לפיהן הורדות המסים שהוביל כחלון גורמות לפער קבוע וגדל בין ההכנסות להוצאות, אך יש שנים שבהן אירועים חד פעמיים מצליחים לכסות עליו – הנחות במס על שחרור "רווחים כלואים", בולמוס רכישת רכבים או אקזיטים נדירים יחסית בסכומי עתק כמו המסים מעסקת הרכישה של מובילאיי על ידי אינטל. החריגה בתחום ההוצאות הייתה רק מעט מעל 2 מיליארד שקלים, פחות מאחוז של התקציב, ואחד כשביעית אחוז מהתוצר.

בשורה התחתונה עוד לא ברור בדיוק מה עומד מאחורי ההאטה בהכנסות, אבל אם יש נתון אחד להיות מודאגים ממנו – זה זה.

  1. שבירת השורה – האם הקריאה להגדלת הגירעון בדרך למיינסטרים?

הממסד הכלכלי, שכולל את משרד האוצר, המרצים לכלכלה באקדמיה וכלכלנים בגופים העסקיים שוהים בדרך כלל בקונצנזוס, לפיו הגירעון הממשלתי הוא רעה חולה שיש להיאבק בה. ב2019 ראינו מגמה שונה, בה יותר ויותר דמויות מלב הממסד הכלכלי מצביעות על בעיות חמורות בכלכלה הריאלית, שמצדיקות השקעה ציבורית גדולה, כולל הגדלה דרמטית של הגירעון. כך למשל מקדמים באוצר תכנון של מערכת הסעת המונים בגוש דן (מטרו), למרות הערכות עלות של 150 מיליארד שקל. לאחר רצף של 5 שנות בצורת שהתרחשו בעשור האחרון, רשות המים מגדילה דרמטית את ההשקעות במשק המים. הכלכלנית הראשית באוצר, שירה גרינברג, הסבירה לאחרונה שבאוצר מחפשים דרכים לקיים השקעות חיוניות אפילו תחת האילוצים של היעדרה של ממשלה מכהנת ותקציב המשכי ומקוצץ, כפי שחל כיום בישראל עד אשר תתמנה ממשלה שתעביר בכנסת חוק תקציב חדש.

הדרכים הללו צפויות לכלול כל מיני "טריקים" דוגמת לקיחת הלוואות ע"י חברות ממשלתיות במקום ע"י הנפקת אג"ח ממשלתי, שימוש במימון פרטי לפרויקטים, ופריסת ההחזר בתשלומים שנתיים בתקציב המדינה לאורך שנים רבות ועוד אפשרויות רישומיות שלא יגדילו את הגירעון להלכה, אבל מבחינה מעשית הן שקולות להגדלת הגירעון. בעשור האחרון מדינת ישראל צמצמה את החוב ביחס לתוצר באופן חד, תוך הנהגת "חנק תקציבי" ותת-השקעה חמורה בתחבורה ציבורית, בחינוך, בדיור. את המחיר של "שיוף המספרים" על הדף, שילמנו בחיים הממשיים, בדמות עמידה בפקקים, צפיפות בבתי החולים. הכלכלנים שמצביעים כיום על תת-השקעה בתשתיות כצורך אקוטי, אולי יהנו לשמוע, שלא תשתיות פיזיות מביאות ברכה, אלא גם תשתיות חברתיות. מחקר וותיק של הבנק העולמי מצא שהשקעה ציבורית בחינוך חינם לגילאי 0-3 יוצרת החזר פנומנלי של עשרות אחוזים בשנה. הריבית השלילית יוצרת הזדמנות להשקעות עצומות במימון נח בכל התחומים המוזנחים במדינה, אך כדי לממש אותה, חובה להשתחרר מהדימוי אותו ביטא ראש הממשלה נתניהו, לפיו המגזר הציבורי הוא "משקל עודף" על גבו של המגזר הפרטי.

בפועל, הכלכלה הממשית לא פועלת במגזרים נפרדים. תקציב המדינה מזרים כסף לשוק הפרטי בצורת שכר והתקשרויות עם גופים אזרחיים, ומסלק את חלקו דרך גביית מסים. הדגש העצום בשיח הכלכלי על היעדים הפיננסים כמו הגירעון, או היחס בין החוב לתוצר, מדגישה את הדלות ביעדים ממשלתיים מחייבים לגבי החיים עצמם – יעדי בריאות, יעדי תעסוקה, יעדי תחבורה, יעדי חינוך ורבים נוספים.