זה היה בחורף של 2012, כמה חודשים לאחר פרוץ המחאה החברתית. בכסאות האולם בתל אביב ישבו כמאתיים פעילים חברתיים מתנועות ומארגונים שונים, שהגיעו לכנס תמיכה במאבק ההסתדרות למען עובדי הקבלן. ימים ספורים קודם לכן אסר בית הדין הארצי לעבודה על ההסתדרות לערוך שביתה כללית במשק בדרישה לשפר את מצבם של עובדי הקבלן, העובדים העניים ביותר במשק הישראלי שכלל אינם מאוגדים בה. במוקד הכנס עמדה הקריאה לאפשר להסתדרות לשבות למענם.
את שמה של פרופ' רות בן ישראל שמעתי גם לפני הכנס הזה, אבל הופעתה בו היתה הפעם הראשונה בה פגשתי אותה פנים אל פנים. בגיל 81 היא עלתה על הבמה, חדה וצלולה, ותקפה בחריפות את החלטת השופטים – "בית הדין לעבודה עשה אי צדק חברתי", אמרה, "כשהשופטת עשתה את האיזון, היא בדקה את הנזק למעביד וללשכת המסחר, אבל לא התחשבה בנזק שנגרם כל יום לעובדים. שלחו את ההסתדרות לנהל משא ומתן כשלא נותנים את זכות השביתה, לא דנים אפילו בזכות השביתה. איך אפשר לנהל ככה משא ומתן? למה שהאוצר יסכים לפשרות אם אין שביתה שלוחצת עליו?"
בהמשך הדברים קראה בן ישראל לפעילים שהיו בעולם לצאת להפגין. "צריך לעלות על בריקדות מול בית הדין לעבודה", היא צעקה, והוסיפה כי בית הדין שכח מה התפקיד שלו – להגן על העובדים. בימים שלאחר מכן הפגנו במשך שעות ארוכות מול הדיונים בבית הדין הארצי לעבודה ברחוב קרן היסוד בירושלים. בסופו של דבר אישרו השופטים להסתדרות לערוך שביתת מחאה של מספר שעות. השביתה הזו היא שהובילה ליצירת הסכם בין יו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני לשר האוצר יובל שטייניץ, שכלל קליטת עובדי קבלן במשרדי הממשלה ושיפור תנאי העובדים בענפי האבטחה והשמירה.
במבט לאחור, מה שנשאר איתי מהנאום ההוא היה החיבור בין הדורות. רוב פעילי המחאה החברתית, ובוודאי ההנהגה שלה, היו אנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. המפגש עם פרופסורית ואקטיביסטית שנאבקה על זכויות עובדים וצדק חברתי עוד לפני שחלקנו נולדנו, והדרישה מאיתנו להמשיך להיאבק ולא לוותר, היתה מעין סגירת מעגל.
מתוך המחאה החברתית צמח גם אתר 'דבר', בו נפגשנו שוב עם רות בן ישראל, הפעם כחברה בוועדה לבחינת גיל הפרישה לנשים שמינה שר האוצר משה כחלון ב-2016. בן ישראל היתה נציגת ההסתדרות בוועדה, והיא התנגדה בחריפות להצעה שעלתה בה -להעלות את גיל הזכאות לקצבת הזקנה מ-62 ל-64 ולבחון העלאה מתמשכת שלו, ללא צעדים מחייבים להגנה על הנשים שתיפגענה מכך. "התפיסה שהבאתי לוועדה על הגיל השלישי בכלל לא עניינה את חברי הוועדה. כל מה שעניין אותם זה לחסוך, לחסוך, לחסוך", אמרה בראיון לעמר כהן. ההתנגדות שלה היא שמנעה את יציאת המהלך לפועל, עד היום.
אלו היו רק שני מפגשים קטנים מתקופת חייה המאוחרת של בן ישראל, אותה הקדישה לעיסוק באמנות ויצירה, אך נקראה לדגלם של מאבקים חברתיים. קדמו לה שנים ארוכות של מחקר אקדמי, בהן הפכה להיות ה-מומחית לדיני עבודה בישראל, וזכתה בפרס ישראל לחקר המשפט. לצד מחקריה האקדמיים היא לקחה חלק במאבקים ומהלכים לקידום שוויון בעולם העבודה, דוגמת הוועדה לקידום קליטת נשים במגזר הציבורי בשנות התשעים.
בעשור האחרון שופר מצבם של מאות אלפי עובדות ועובדי קבלן בענפי האבטחה והשמירה, ואלפים נוספים נקלטו להעסקה ישירה במגזר הציבורי. במקביל, מאות אלפי נשים מבוגרות, שעבדו כל חייהן במקצועות שוחקים, זכו להגנה, ולו זמנית, מתקופה נוספת של עבודה כפויה. זה קרה בזכות ההסתדרות, בזכות המפגינים ברחובות, וגם בזכות אישה מלומדת ולוחמת צדק, שהעובדים בישראל צריכים להוקיר לה תודה. גם לאקדמאים, שנוטים לעתים להסתגר ב'מגדל השן', יש מה ללמוד מהפרופסורית למשפטים שהתייצבה לצידם של החלשים ביותר. היא כבר לא איתנו, אבל את המאבק שלה צריך להמשיך.
