בעיצומן של ההכנות למשחקים הפראלימפיים בטוקיו 2020, ייצגה השחיינית ענבל פיזרו את הספורטאים הפראלימפיים במאבקם לקבלת המלגות שהובטחו להם ממשרד התרבות והספורט. בקיץ 2019, לאחר שלוש חודשים של מאבק תקשורתי, התבשרו הספורטאים כי יזכו למלגות ולהשוואת מענקי ההישגים לאלה של הספורטאים האולימפיים. 

למשחקים בטוקיו תגיע פיזרו בגיל 33 ומלאת מוטיבציה להמשיך למלא את ארון המדליות שלה, שכרגע נחות בו 9 מדליות פראלימפיות ו-11 מדליות מאליפויות עולם. בראיון ל'דבר ספורט' היא מספרת על דרכה כספורטאית מעוטרת ואייקון של הספורט הפראלימפי בעשור האחרון; דרך שלוותה בעליות ומורדות – מנטליות ופיזיות – שהגיעו לשיא בריו 2016, משחקים אליהם הגיעה לאחר שהחלימה מדלקת ריאות. 

ענבל פיזרו זוכה במדליית הארד במשחקים הפראלימפים בריו 2016 (צילום: קרן איזיקסון).

למשחה הגמר ב-200 מטר מעורב אישי, משחה הגמר הרביעי שלה במשחקים, הגיעה לאחר אכזבות במקצים שנחשבים לחזקים שלה (50 ו-200 מטר חופשי ו-100 מטר חזה). "זאת הייתה סטירה גדולה ואכזבה קשה", היא מספרת. "ידיד מהארץ ניסה לנחם אותי לאחר האכזבה במשחים הראשונים. הוא שלח לי הודעה: 'הייתה לך קריירה מדהימה, נתת פייט רציני, גם הרגעים האלו מגיעים, וזה בסדר'. לרוב ההודעות אני לא עונה". מספרת פיזרו. "אבל עניתי לו: 'עוד לא סיימתי!'. ובאותו הרגע הבטחתי לעצמי שלא משנה מה, אני יוצאת מהמשחה הזה עם מדליה". 

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

המשחה התעכב בשעה בשל תקלה משונה בבריכה, וכשהגיע הרגע זינקה פיזרו למים. היא פתחה חלש בסגנון הפרפר, עברה לגב והחלה להתקדם לעבר המקום הרביעי; בסגנון החזה היא כבר הייתה קרובה למקום השלישי, כששרה רונג הנורבגית פתחה פער עצום במקום הראשון. פיזרו עברה לסגנון החתירה החזק שלה ועקפה שתי שחייניות בדרך להבטיח לעצמה את המקום השלישי. לבסוף עצרה את השעון על 3:38.20 דקות, והבטיחה לעצמה את מדליית הארד

"כשספורטאי עושה מקצה טוב הוא מסיים עם מלא אנרגיה, לא סחוט", מסבירה פיזרו. "שם, כשסיימתי את המקצה, הייתי צריכה להחזיק את המסלול, כי אם לא, אני אטבע. הייתי גמורה, לא נכנס לי אוויר לריאות, הייתי עם שיעול קשה, אבל סיימתי עם מדליה, ומבחינתי זה היה רגע שיא חדש, כי זה לא לנצח ממקום של כוח, זה לנצח ממקום של חולשה. באותו רגע הרגשתי שעשיתי משהו לא מובן מאליו".

ענבל פיזרו במשחקים הפראלימפיים בריו 2016 (צילום: קרן איזקסון, הוועד הפראלימפי)

"משהו במים איפשר לי להשתחרר מכל הכבלים"

פיזרו נולדה וגדלה בקיבוץ יזרעאל, בת להורים שעלו מניו זילנד. היא גדלה בסביבה תומכת, מאפשרת ומעצימה. בגיל 5 הצטרפה למרכז הספורט לנכים בקרית חיים, שם הרגישה שהיא לא צריכה לנסות להתאים את עצמה לאחרים. בבריכת השחייה היא הרגישה בטוח. "היה משהו במים שאיפשר לי להשתחרר מכל הכבלים. לא הייתי על כיסא גלגלים ולא הייתי עם קביים, הרגשתי מאוד חופשייה. מהר מאד גיליתי את העצמאות שלי במים, לימדו אותי לשחות ולא הייתי צריכה עזרה של אף אחד. למרות שבחוויה היומיומית שלי לא הרגשתי כבולה, לפעמים צריך להשתחרר מהכבלים כדי להבין שהיית כבול".

הסביבה התומכת והעובדה שלכל ילד הייתה את המגבלה הייחודית שלו, העניקה לה את המרחב החופשי לממש את יצר התחרותיות עליו גדלה בית. "כל האחים שלי עסקו בספורט, גדלנו על שאפתנות וברגע שזה התאפשר בסביבה שלי, זה יצא החוצה. חיכיתי לכמה פעמים בשבוע שהייתה לי המסגרת הזאת".

עד כיתה ב' למדה בקיבוץ. לאחר שבית הספר נסגר היא עברה לבית ספר אזורי, ושם כבר החלה להרגיש בצורה משמעותית ההבדלים. "הייתי צריכה להתמודד עם השוני שלי, למרות שגדלתי על הדפוס הזה שאני לא שונה. עדיין, ברגע שיצאתי מהבועה של הקיבוץ, הכרתי ילדים שלא גדלו איתי, וזה היה בלתי נמנע שאבין עד כמה אני שונה. כל הילדים החלו ללכת לחוגים ואני הייתי צריכה ללכת לחוגים אחרים. אז ההורים שלי שילבו את השחייה בתוך זה, כאמצעי שיקומי וגם כחוג שיהיה לי כשהבנות הלכו לבלט".

"מאוד לא אהבתי את החשיפה וההמולה התקשורתית"

במהלך הראיון נזכרת פיזרו בצעדיה הראשונים: "יש לי עדיין וידאו מהתחרות הראשונה שלי, מגיל 7. שחיתי 25 מטר במה שאמור להיות 25 מטר חזה. זה לא נראה כמו חזה, זה נראה כמו שחיית כלב. רואים שאני מתרגשת, אני בלחץ אבל החיוך לא יורד לי מהפנים. סיימתי את ה-25 מטר האלו ולא הסתכלתי ימינה או שמאלה לראות אם הגעתי ראשונה. אפילו לא שאלתי מה התוצאה שעשיתי, זה לא היה סביב זה, זאת הייתה איזושהי הנאה מאוד תמימה וטהורה מהיכולת להשתתף בתחרות ולהיות חלק ממשהו". 

משם הכל קרה מהר מאוד. בגיל 12 היא נסעה לתחרות הבינלאומית הראשונה שלה באיטליה, במסגרת איל"ן. בגיל 13 זכתה במדליה באליפות אירופה בשבדיה; בגיל 14 כבר הגיעה לאליפות העולם הראשונה שלה וזכתה במדליית הזהב ב-100 מטר חזה; ובגיל 17 זכתה בשתי המדליות האולימפיות הראשונות שלה (כסף ב-100 מטר חזה ו-ארד ב-200 מטר חופשי). הזכייה במדליות האולימפיות הפכה אותה לספורטאית מוכרת בישראל, והלחץ התקשורתי שהגיע בעקבות המדליות כמעט גרם לה לפרוש מהשחייה. 

בארץ יש לנו נטייה לחשוב על הטווח המאוד קצר. את אף אחד לא מעניין מה אני עושה בעוד ארבע שנים באולימפיאדה הבאה. עניין אותם החשיפה התקשורתית באותו רגע. אם יש משהו אחד שלמדתי מהמאמן שלי בעניין הזה, זה שלא משנה מה שעשיתי עכשיו בתחרות, מה שבאמת משנה בטווח הארוך זה שאני אממש את הפוטנציאל שקיים בי.

"הייתי בת 12-13 עוד לא הבנתי שזה עומד לקרות", היא משחזרת. "לא הבנתי את המשמעות ואת ההשלכות. המשכתי מכוח האינרציה לעשות את מה שאני אוהבת וזה קרה. זה קורה כך כשמדובר בילדים צעירים שמבשילים יחסית מהר. אחר כך, כאשר היו כשלים קצת יותר קשים בתהליך, התחלתי לשאול את עצמי, רגע, מה קורה? מה אני עושה פה? בחרתי להיות פה? אני רוצה להיות פה? אני נהנית מזה?".

באיזה גיל התעוררו השאלות האלו?
"אני חושבת שהשאלות הגיעו בגיל 17, אחרי ההשתתפות הראשונה שלי במשחקים הפראלימפיים באתונה 2004. זאת הייתה חוויה מלחיצה מאוד. זאת תחרות מאוד ארוכה, אולי הכי ארוכה שהייתי בה עד אז. הייתה כבר רמת ציפיות ממני, הייתי אז אחרי מדליה באליפות אירופה ומדליה באליפות העולם. הרגשתי שיש לחץ, וזה היה לחץ לא נעים. גודל המעמד היה ברור, יש מוקדמות בבוקר וגמר בערב, אם הבאת מדליה, אין לך זמן לעכל את זה, להבין מה קורה, כי יש לך עוד מקצה".

ענבל פיזרו בטקס ספורטאי השנה של הוועד הפראלימפי 2019 (צילום: דיאגו מיטלברג)

לא נהנית מהחשיפה?
"מאוד לא אהבתי את החשיפה וההמולה התקשורתית, הייתי ילדה מאוד רגישה, ותמיד היה מין רחש כזה מסביב – 'שספורט נכים זה פחות טוב' ו'האם זה שווה אותו דבר כמו מדליה באולימפיאדה הרגילה?' לקחתי את זה מאוד קשה ועוד הייתי צריכה להתראיין המון, כי דרשו ממני והייתה ציפייה שאיחשף בתקשורת ואדבר על הדברים האלה לפני שבאמת עיבדתי אותם בעצמי, לא אהבתי את החוויה הזאת".

זה משהו שהכינו אותך אליו? 
"לא. זאת אומרת, אחרי שזכיתי במדליות חזרנו הביתה ופתאום כולם רצו לראיין אותי. מה זה הכינו אותך? אומרים לך כמה שזה חשוב לחשיפה של הספורט הפראלימפי, אבל אני לא חושבת שאז הייתה מודעות, גם היום אין הרבה מודעות לזה שכשאתה בונה ילד כספורטאי, צריך מאוד לגונן עליו, כי הדברים האלו מאוד משפיעים. לי זה גרם לספקות, האם אני אוהבת להתחרות, כי החוויה הייתה לא טובה. לא הייתי בן אדם מבוגר, שיודע לשמור על אוזניים סתומות לרחש של אמירות כאלו ואחרות. אז באמת שאלתי את עצמי, רגע לא בחרת להיות פה?".

"ההנאה האמיתית באימונים באה כשיש מטרה"

ומה גרם לך לבחור לחזור להתחרות?
"אני חושבת שהיה לי מאוד קשה בלי זה. חזרתי הביתה, הייתי בת 17, הייתי הכי פחות נוכחת בשנה שבה יש הכי הרבה בגרויות. הייתי צריכה לחזור לי"ב ולהיות תלמידה, לסיים בית ספר כמו שצריך. היה לי קשה להבין שהגוף עובר גמילה, כי הוא רגיל לגירוי פיזיולוגי על בסיס יומי ופתאום את לא עושה כלום, אז הגוף לא מגיב טוב. לא רק פיזית, גם מנטלית". 

ואיך יצאת מזה?
"ידעתי שמה שיעזור לי להרגיש יותר טוב זה לא לחזור להתחרות, אלא לחזור להתאמן. אבל יש בזה קאצ', כי להתאמן ללא מטרה זה לא כמו להתאמן עם מטרה. ההנאה האמיתית באימונים באה כשיש מטרה. חסרה לי המסגרת הזו ואז הבנתי שמהאימונים למען מטרה מסוימת, אני מאוד נהנית. זה גרם לי לחזור להתחרות, חשבתי שהסקתי מסקנות טובות לגבי מה אני צריכה לעשות אחרי תחרות כדי להימנע מנפילה לאותם בורות שהייתי בהם".

ענבל פיזרו באליפות העולם בשחייה פראלימפית 2018 (צילום: קרן איזקסון, הוועד הפראלימפי)

מה היית ממליצה לשחיינית שפורצת בגיל צעיר ונחשפת ללחץ תקשורתי לעשות? 
"לא הייתי ממליצה לה, הייתי ממליצה למאמנים שלה. בארץ יש לנו נטייה לחשוב על הטווח המאוד קצר. את אף אחד לא מעניין מה אני עושה בעוד ארבע שנים באולימפיאדה הבאה. עניין אותם החשיפה התקשורתית באותו רגע. אם יש משהו אחד שלמדתי מהמאמן שלי בעניין הזה, זה שלא משנה מה שעשיתי עכשיו בתחרות, מה שבאמת משנה בטווח הארוך זה שאני אממש את הפוטנציאל שקיים בי. ואם שנינו יודעים שקיים פוטנציאל כזה ולא הצלחתי לגעת בו, אז לא עשיתי את שלי. תפקידו של המאמן הוא לדעת מה הפוטנציאל של הספורטאי שלו ולכוון אותו לשם. לא צריך לבוא ולהגיד לספורטאי מהו הפוטנציאל, אלא להגיד 'את שלך עוד לא עשית'. כבר כמה פעמים נפלתי בדבר הזה, לחשוב שאני על גג העולם והכל קטן עליי, ובגלל זה נכוותי". 

ואיך קמים מנפילה?
"אני חושבת שכל עוד ספורטאי מאמין שיש לו אפשרות להגיע לנקודה הזאת, אז יש מה להציב. כספורטאית, אני רגישה מדי, לא אידיאלית במקום הזה. ספורטאים מצליחים הרבה יותר כאשר הם פחות רגישים, יותר מאמינים שהם יכולים לעשות מעבר למה שהם חושבים. אני תמיד האמנתי שזה יתרון. עכשיו, עם הניסיון שיש לי, אני רואה את הספורטאים הצעירים לידי, חלקם מגיעים עם הרבה מאוד ביטחון ולא סופרים אף אחד ממטר. בעולם הספורט יש לזה יתרון". 

במה השתנית במהלך השנים? 
"בעבר, שנאתי שאנשים בהו בי, הרגשתי שכל תשומת הלב אליי וידעתי שמסתכלים עליי כי אני בכיסא גלגלים, לא סבלתי את זה. היום לא רק שזה לא מזיז לי, אני מוקירה את זה, כי מבחינתי ברגע הזה עשיתי איזשהו שינוי. אז אני נכנסת לבריכה וכולם מסתכלים עליי, אני הולכת לעבר המסלול וכולם מסתכלים לראות איפה המציל בבריכה והאם הוא רואה שאני עם כיסא גלגלים. לא נעים להם, אז הם מעסיקים את עצמם במשהו, ואני יודעת שלאותם ארבעה עד עשרה אנשים שהסתכלו עליי באותו רגע, עשיתי את השינוי שהייתי צריכה לעשות".