בקצה שרשרת הייצור של ענף הביגוד, נמצאים מפעלי ענק שמכינים את הבגדים למותגים העולמיים. נגיף הקורונה פוגע בעסקים ברחבי העולם ועל החנויות שנאלצות להיסגר מחליטה כל מדינה באיזה אופן היא מפצה את העובדים והבעלים. אבל כשהייצור עולמי והפיצוי הוא מקומי, מי משלם לעובדים בסוף שרשרת הייצור? במצב אליו הגיע העולם, עשרות אלפי עובדים נותרים ללא רשת ביטחון ועתיד תעשיית הביגוד והאופנה לוט בערפל.

תעשיית הטקסטיל והביגוד נדדה כבר בשנות ה-90, עם פתיחת השווקים העולמית למזרח ובעיקר לסין כדי לחסוך עלויות שכר. ההשתלטות של מותגי ענק עולמיים, ותופעת האופנה המהירה, יצרה שרשרת אספקה בה ישנם מפעלי ענק התופרים בגדים, הנעלה, תיקים ועוד למספר מותגים, במחיר זול במיוחד. תהליך זה הוביל לירידת מחירי ביגוד בכל העולם ויצר שכבה של מיליוני עובדים ששכרם הנמוך מאפשר לתאגידים להמשיך להיות תחרותיים ולהוריד מחירים עוד. ה"מרוץ לתחתית" מוריד את מחירי שוק הביגוד מטה, ביחד עם שכר העובדים, ובתוך כך מדינות שלמות, כמו בנגלדש, יוצרות מעמד עובדים נטול זכויות והגנה כאשר הקשר בין קוני הקצה בסוף שרוכשים חולצה למי שמייצר אותם הוא כה ארוך ונעלם עד שהוא כמעט בלתי נראה.

תופרת בבנגלדש. ארכיון (צילום: AP Photo, File)

נגיף הקורונה והבידוד החברתי והדרישה לשמירת מרחק שבאו עמו הובילו לסגירת חנויות אופנה בכל העולם ובשל כך גם לעצירת הייצור. התמונה המסתמנת כעת היא אלפי מפעלי ללא עבודה ומיליוני עובדים מפוטרים ללא רשת ביטחון סוציאלי כלל וללא שכר. ככל שהנגיף יתפשט בתוך המדינות המייצרות את הבגדים עצמם, יותר מפעלים ייאלצו להיסגר, ויוציאו מיליוני עובדים נוספים מחוץ למעגל העבודה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לא רק שהמותגים והקמעונאים הגדולים מבטלים הזמנות עתידיות, הם גם מסרבים לקחת אחריות על בגדים שכבר הופקו, משתמשים בהוראות חירום בחוזים כדי לעצור משלוחים ולהימנע מתשלום עבור הסחורה שהזמינו. זה משאיר מפעלים המחזיקים את הסחורה, לא מסוגלים למכור אותה ללקוח שהזמין אותה, ובמקרים רבים לא יכולים לשלם את שכרם של העובדים שייצרו אותה.

יש לברך על צעדי הגנת שכר שחברות נקטו בחלק מהמקומות מול העובדים הישירים שלהן, אולם אין להתעלם מהגנתם ורווחתם של העובדים בשרשרת האספקה שלהם, שמכינים בפועל את המוצרים עליהם העסק בנוי.

האיגוד המקצועי הבינלאומי לתעשייה, אינדסטריאול (IndistryALL), מזהה את התופעה העולמית המתרחשת כעת כמסוכנת ומכוון לשלושה צעדים שצריכים להינקט על מנת להגן על התעשייה כולה מקריסה:

  1. תשלום שכר לעובדים כעת עבור הזמנות שנעשו, אך לא ישולמו על-ידי לקוחות המותג.
  2. תשלום לעובדים בתקופות של סגירות מפעל, אם בגלל חוסר הזמנות או אם בגלל צעדים של ממשלות נגד COVID-19.
  3. תמיכה בהפעלה מחדש של הייצור.

בעולם מבינים ומדברים כבר כעת על כך שנצטרך לדאוג ליום אחרי שהקורונה תיגמר. ברגע שהמשבר יעבור, מותגים וקמעונאים עולמיים יהיו צריכים להיות מסוגלים להתחיל לסחור שוב. כמה מהמפעלים שלהם עדיין יעבדו ויהיה כוח עבודה שמוכן להפעיל מחדש את הייצור?

אלא אם כן ינקטו כעת צעדים להגנה על מפעלים ועובדים כדי לאפשר להם לשרוד את המשבר, ההחלטות לטווח הקצר שמקבלים המותגים והקמעונאים על חוזים קיימים יהרסו את עצם העסקים שהם מבקשים להגן עליהם לטווח הארוך.

מכונת תפירה בהריסות הרנה פלאזה 10 במאי 2013 (AP Photo/Ismail Ferdous)

בשנים האחרונות, בעיקר לאחר אסון ראנה פלאזה בו נשרפו למוות 1,134 עובדים, נקבעו הסכמים בערבות של איגודים מקצועיים בינלאומיים, מדינות וארגוני מעסיקים, בעיקר בנושא בטיחות אך גם בנושא רווחת החיים של עובדי תעשיית הביגוד. ההתערבות העולמית לאחר האסון העלתה את המודעות של האיגודים העולמיים והצרכנים גם לזכויות העובדים של מי שמייצרים להם את הבגדים. האסון הכלכלי שמביא עמו נגיף הקורונה יוצר התכנסות של כל מדינה בעצמה למציאת פתרונות מקומיים לשרידה כלכלית של המצב. אך דווקא בימים אלו אין לשכוח את העובדים הבלתי נראים ויש לזכור שיהיה גם את היום שאחרי הקורונה. מותגים וקמעונאים הגורפים את רווחיהם על חשבון עבודתם הזולה של עובדים אלו מחוייבים, גם ובייחוד בזמנים קשים לדאוג לעובדים.

האיגוד המקצועי העולמי אינדסטריאול קורא כעת למותגים, מעסיקים וממשלות להיפגש בדחיפות עם איגודים מקצועיים כדי למצוא דרכים לתמוך בעובדי הבגדים בתקופה חסרת תקדים זו כדי להבטיח את כדאיותו העתידית של הענף לאחר חלוף המשבר ומתוך הבנה כי זו תקופה הדורשת מכולם סולידאריות.