בְּמִדְבַּר יג
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: … יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים.

משה רבנו בוחר את ראשי בני ישראל, כולם היו נשיאים ראשי העדה, ומסביר להם באופן ברור ביותר כיצד לבדוק את הארץ.

ראשית, לבדוק את פירות הארץ, ולאחר מכן לבדוק את חוזקם של יושבי הארץ; אם בערי הפרזות יושבים – חזקים הם שסומכים על גבורתם, ואם בערים בצוּרות הם יושבים – חלשים הם.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"וגם ילידי ענק ראינו שם"
ואכן כשיצאו לדרך נראה שהמרגלים אכן מבקשים לבדוק באופן אובייקטיבי את מצבה של הארץ: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה".

המרגלים אכן ראו את טוּב הארץ ואינם מכחישים זאת, אך לפתע – הכל מתהפך – הם ממשיכים ואומרים למשה: "אפס כי עז העם היושב בארץ וערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי ענק ראינו שם".

קרה כאן משהו – לכאורה כבר בתחילה הסביר להם משה כי היושבים בערים בצוּרות הם חלשים, אך המרגלים פירשו זאת הפוך וזהו חטאם הגדול.

חז"ל מסבירים כי המרגלים נכשלו במשימתם, כיוון שהיו מראשי בני ישראל וחששו כי אם ייכנסו לארץ ימעט כבודם. כבוד זה העבירם על דעתם וגרם להם לטעוֹת ולהטעות.

מדוע בכה העם?
ננסה להסביר מהיבט נוסף את הטעות בתפיסה שהובילה את בני ישראל לאחת הטרגדיות הגדולות שקרו להם במדבר, ובכך נסביר גם את האמור לאחר מכן: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם בלילה ההוא".

על מה הבכי הגדול של העם?

ובייחוד שעל בכייה זו הגמרא אומרת: "אמר הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם אני אקבע לכם בכיה של דורות".
אותו לילה היה ליל תשעה באב, וכל האסונות הגדולים של העם היהודי אירעו במועד זה.
העונש על חטא המרגלים תחילתו בהמשך המסע במדבר לעוד 40 שנה והמשכו, לאורך כל השנים, ט' באב הוא יום חורבן ופורענות.
אם כן, מה הקשר בין ה"חטא" או הטעות בתפיסה של בני ישראל באותו הזמן ובין העונש?

בשבוע שעבר הסברנו כי המציאות של בני ישראל במדבר הייתה מציאות נִסית – הקב"ה ליווה אותם בכל צעד ושעל. בני ישראל הבינו כי מצב זה עומד להסתיים עם כניסתם לארץ ישראל, ויהיה עליהם להתמודד עם מציאות חדשה, כלומר לדאוג לצורכיהם בעצמם.

בני ישראל חרדו ובכו באותו הלילה, משום שלא הבינו היכן יימצא הקב"ה במציאות החדשה. הם  לא רצו להתנתק מהחיבור הישיר לקב"ה, ובכי התמרורים שלהם היה על הניתוק הצפוי מהקב"ה.

רוח וחומר – קשר בל יינתק
בתורה שלנו, יש פן השזור כחוט השני, המעמיד כיסוד את הצורך באיזון בכל דבר ועניין בחייו של האדם. מצד אחד, האדם יכול וצריך לעבוד ומצד אחר – אַל לו לזנוח את הרוחניות ואת הקשר והקִרבה לקב"ה.

בני ישראל לאחר שקיבלו את התורה היו כה קרובים לקב"ה ולא יכלו להתנתק ממנו אפילו לא במעט. הקב"ה שראה עד כמה דור זה קשור לתורה ואליו, הבין שהם לא יוכלו גם לעבוד וגם להיות איתו באותו קשר אמיץ, ולכן דור זה עסק בתורה במשך ארבעים שנה, ומת במדבר.

רק בניהם יכלו להיות מאוזנים יותר ולעבוד תוך שיתוף הקב"ה בעולמם החומרי.

בכייה לדורות
ומה שאמרו חז"ל "בכייה לדורות" אין הכוונה שבשל כך נחרב בית המקדש בתשעה באב, אלא שהיום הזה נקבע כיום הפרידה של הקב"ה מבני ישראל והפך להיות הסמל למועד שבו התרחק עם ישראל מן הקב"ה – זאת המשמעות של בכייה של חינם שהפכה לבכייה של דורות.

הכותב הוא רב ההסתדרות