בשני האחרון הוכרזה חבילת הסיוע למשק הישראלי בסך אפשרי של 80 מיליארד שקלים. הסכום הממשי של צעדי הסיוע לאזרחים אמנם צפוי להיות נמוך בהרבה, אך אין ספק שהמדינה צריכה להיערך להוצאה גדולה מקופת המדינה. אז מהיכן יבוא הכסף? אחרי הדיונים על היקף הסיוע הממשלתי למשק, יתחיל הדיון הבא שילווה אותנו על אופן ההתמודדות עם המשבר: מקורות המימון.
למימון חבילת החילוץ יש מספר אפשרויות: קיצוצים בתקציב המדינה, העלאת מסים, גיוס חוב פנימי או חיצוני, ואופציה ישנה חדשה שחזרה לשולחן: הדפסת כסף. לכל אחת מהן השלכות הרות גורל על עתידה של החברה והכלכלה הישראלית.
לחתוך רגל כדי להציל את היד: קיצוצים בתקציב המדינה
אפשרות אחת, עליה כבר רמזו באוצר, היא מימון החילוץ באמצעות קיצוצים – בשכר במגזר הציבורי או בשירותי רווחה, חינוך או ביטחון לאזרחי ישראל או גם וגם. מדובר ברעיון גרוע במיוחד – פגיעה בשירותים לאזרח או במשכורות של עובדי המגזר הציבורי, בהם הרופאים, האחיות והעובדים הסוציאליים, דווקא בתקופה זו יכולה להיות הרסנית, ואין דרך להצדיקה מלבד אמונה פונדמנטליסטית בחרדה מגרעון. עם היציאה מהמשבר המשק יצטרך עידוד, והקיצוצים יפגעו ללא סיבה במאות אלפי משפחות בישראל. יש לקוות שאופציה זו תרד מהשולחן במהרה.
למסות ציבור כשההכנסות בצניחה חופשית: הטלת מסים חדשים
אפשרות נוספת למימון היא הטלת מסים חדשים, או העלאת מסים קיימים. אופן זה הוא הכי פחות מעשי כי לחלק עצום בציבור אין כעת הכנסות ואינו יכול לעמוד במסים חדשים. לכן, חלק מחבילת החילוץ כולל דחיית מסים ואף פטורים. התזמון הסביר להעלאות מסים הן רק לאחר שהמשק ייחלץ מהמשבר הנוכחי. להטלת מסים יכולה להיות גם השלכה שלילית – לדכא הוצאה וצריכה פרטית, שצריכה להיות מנוע להחלמת הכלכלה. אף על פי כן, ניתן לשקול מיסי רכוש ועושר, שיוטלו רק על אוכלוסיה אמידה במיוחד, באופן שלא יפגע בהתאוששות המשק.
למי אנחנו רוצים להיות חייבים? הגדלת הגרעון
כדי לממן את הוצאותיה, לוקחת הממשלה הלוואות באמצעות אגרות חוב – נייר ערך שמבטיח לרוכש תשואה קבועה מהממשלה לאורך זמן. את זה יכולה הממשלה לעשות בשוק המקומי בישראל בשקלים, או בשוק העולמי במטבע זר. אגרות חוב נחשבות למכשיר השקעה בטוח, ולכן הן חביבות על קרנות פנסיה וביטוח. הן מהוות מרכיב בתיקי השקעה מכל הסוגים למרות תשואה נמוכה יחסית למניות, כאמצעי לפיזור סיכונים. הריבית על אגרות החוב מצטרפת להוצאה הקבועה בתקציב המדינה.
לשאלת תשלומי הריבית משמעות ציבורית ופוליטית: ככל שגיוס הכסף בעבור חילוץ המשק יהיה כרוך בעלויות גבוהות יותר, כך יהיה קל יותר לטעון בעד הפחתת הסיוע והשירותים הרגילים לאזרח, בעבור מי שגם ככה מעוניין בממשלה "שדופה" שלא מגינה על האזרחים.
מעבר לכך, לאגרות החוב יש גם מאפיין של ברית כלכלית-חברתית: מכירת אגרות חוב לקרנות הפנסיה בישראל יכולה לתת להן מרחב נשימה בזמנים בהם שוק ההון לא יציב, ולספק ביטחון גדול יותר לפנסיות שלנו.
ביום שלישי השבוע, למחרת ההכרזה על תכנית הסיוע, שבר החשב הכללי רוני חזקיהו שיא: הוא הנפיק אגרות חוב של ממשלת ישראל בשווי של 5 מיליארד דולר, לטווח של עשר, שלושים ואפילו מאה (!) שנים. במילים אחרות: ישראל לקחה השבוע הלוואה שהחזרתה תימשך עד 2120.
הצלחת ההנפקה של החשב הכללי השבוע מעידה על תנאי החוב המצוינים של ישראל בעת הנוכחית – לישראל אפשרות ללוות בארץ ובעולם בריבית נמוכה מאוד במונחים היסטוריים. למדינה יש מרחב תמרון גדול, והיא יכולה לגייס את הכסף הדרוש לה בלי לסבול מתנאי החזר מכבידים במיוחד. דווקא על רקע זה, יש גם שביקרו את ההחלטה: מדוע להגביר את החשיפה של ממשלת ישראל להלוואות במטבע זר, עליהן יש לה פחות שליטה מאשר הלוואות במטבע מקומי?
על פי מקורות בשוק ההון, הסיבה המרכזית להנפקת החוב בחו"ל היא קושי להתמודד עם גיוס כסף כה גדול בבת אחת בשוק ההון המקומי. הסכנה בביקושים נמוכים לאגרות החוב היא עלייה בריבית שלהן. מצד שני, בנק ישראל עושה מאמצים בשבוע האחרון כדי להוריד את הריבית על אגרות החוב הממשלתיות, ומסמן לממשלה שאין לה מה לחשוש מגיוס בשקלים, כלומר, שהבנק מוכן להדפיס שקלים כדי לתגבר את הביקושים בשוק ההון לאגרות החוב לאחר ההנפקה.
בין אם ההחלטה הייתה מוצדקת או מוטעית, למבנה החוב של ישראל יש משמעויות ארוכות טווח – גובה הסיכון שיש בפנסיה שלנו, ומערכת היחסים שלנו עם גורמים פיננסיים ברחבי העולם.
האופציה שחזרה לשולחן: פשוט להדפיס את הכסף
הצורך הדחוף במזומנים שבו מוצאות את עצמן ממשלות ברחבי העולם מביא לשינוי בתפיסות המקובלות לגבי גיוס חוב. בקרב מובילי המדיניות הכלכלית העולמית מתחיל בשבועות האחרונים לצוף רעיון חדש-ישן, שהפך לטאבו כלכלי בעשורים האחרונים, ובישראל אפילו יצא אל מחוץ לחוק: הדפסת כסף חדש – והזרמתו לתקציב המדינה.
לא מדובר בקולות שוליים. לורנס בון, הכלכלנית הראשית של ארגון ה-OECD, שברה בשבוע שעבר את הכלים המקובלים במחשבה הכלכלית בעשורים האחרונים, וטענה בטור ב'פייננשיאל טיימס' כי אופן ההתמודדות הרצוי עם הדרישות התקציביות העצומות מממשלות העולם הוא מימון ישיר של ההוצאות על ידי הבנקים המרכזיים. יחד עם קריאות דומות מצד כלכלנים מרכזיים נוספים, מדובר בשחיטת אחת הפרות הקדושה של הניאוליברליזם: איסור הדפסת כסף בעבור הממשלה. בישראל תומכים בכך, בין השאר, גם הכלכלן פרופ' ערן ישיב מאוניברסיטת ת"א, והכלכלן הראשי של בנק הפועלים, פרופ' ליאו ליידרמן, שהיה מועמד לנגיד בנק ישראל.
הדפסת כסף היא כלי שהיה נהוג עד לשנות השמונים במדינות המערביות, ונאסר על פי חוק בישראל בשנת 1985, במסגרת 'תכנית הייצוב'. בפשטות, מדובר בכך שהבנק המרכזי קונה אגרות חוב חדשות ישירות מהממשלה. כך, כשהממשלה מחזירה את החוב, היא למעשה מחזירה אותו לבנק המרכזי – או במילים אחרות לעצמה. אפשר לדמיין את זה כמו צינור מימון ישיר בין הבנק המרכזי לבין הממשלה. הבנק "מדפיס" את השקלים, הממשלה מוציאה ללא עלות ממשית.
היתרון הגדול של שיטה זו היא הפחתת הוצאות הריבית. הצעד הזה מנטרל את הטיעון המרכזי של אלו ששואפים לצמצם את המידה בה הממשלה מגיבה למשבר הכלכלי שנוצר בעקבות התפרצות הקורונה. מתנגדי השיטה טוענים כי היא תגביר את האינפלציה (מה שקשה לראות איך יקרה בטווח זמן הקרוב), ובעיקר מספרים סיפורי אימה בהם הממשלה "תתמכר" להדפסת כסף, דבר שיוביל לאבדן שליטה במערכת הכלכלית.
בבנק ישראל מתנגדים נחרצות למהלך וקשה לראות מצב שבו מדינת ישראל תהיה הראשונה להפעיל את המנגנון הזה מחדש בטרם יצירת תקדים באחת ממדינות העולם. תכנית החילוץ למשק הוכרזה רק כשבועיים לאחר שרוב מדינות העולם המפותח כבר הכריזו על תכנית אחת או יותר. עם זאת, ברגע שייפרץ הסכר, יכול להיות שהדפסת כסף תהפוך לנורמה החדשה.
כמו בכל העולם, ממשלת ישראל תצטרך להגדיל באופן חסר תקדים את ההוצאה הציבורית כדי להתמודד עם משבר הקורונה. פתיחת צינור ישיר בין בנק ישראל לממשלה תנטרל את טיעון היוקר, ותסייע להימנע מדפוס חשיבה של "שמיכה קצרה", שתספק תירוץ לקיצוצים בעתיד. בין אם דרך הדפסה, או באמצעות גיוס חוב, ממשלת ישראל תצטרך להוציא הרבה כסף ומהר, אם ברצונה למנוע קריסת מערכות מוחלטת במגזר הציבורי והפרטי כאחד.
