בריטניה הייתה הראשונה לחצות את הקווים והכריזה השבוע על "הדפסת" כסף חדש למימון משבר הקורונה. מדובר בשחיטת פרה קדושה – אולי המרכזית ביותר מבחינת השיח הכלכלי השולט היום. ובכל זאת, התקבל הצעד בהבנה יחסית. לרבים כבר ברור שהרעיונות המנהלים את העולם בימים אלה יתקשו לתת מענה למשבר במימדים המתהווים מנגיף הקורונה. על רקע זה נראה שבשבועות האחרונים הפכה הדפסת כסף ממושג שאסור להזכירו, לרעיון כלכלי לגיטימי, ולמתמודד מן השורה במלחמת הרעיונות להתמודדות עם המשבר.

אז מה בעצם מדפיסים פה בכלל, איך חזר הרעיון המוקצה לשחקן מן השורה, והאם כדאי להשתמש בו בישראל? סקירה קצרה על אחד הרעיונות שיכולים לשנות את העולם..

על מה מדברים כשמדברים על הדפסת כסף?

הדפסת כסף היא מושג מעט מטעה. ראשית, למרבה האכזבה ובאופן לא מפתיע – לא מדובר בהדפסה פיזית של שטרות, המהווים רק חלק מזערי מהמחזור הכלכלי העולמי, אלא בכסף וירטואלי בצורת אשראי. שנית, בנק ישראל "מדפיס" – כלומר יוצר כסף חדש  – כל הזמן. למעשה, זה אחד מתפקידיו המרכזיים,  ורבות מהפעולות שהוא עושה כרוכות בפרקטיקה זו. בנק מרכזי הוא האחראי על ניהול היצע הכסף, ובהתאם לשיקול דעתו ובמגוון כלים – יכול ליצור כסף חדש.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בבנק ישראל מתנגדים לרעיון, נכון לעכשיו. נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. (יונתן זינדל/פלאש90)

בהקשר הנוכחי, מדברים למעשה על יצירת כסף לשימוש ספציפי – מימון הוצאות הממשלה. במקרה כזה, בנק ישראל מייצר כסף חדש ומלווה אותה לממשלה – בתמורה לאגרת חוב. בשונה מחובות אחרים, הממשלה לא צריכה להיות מודאגת מנושי החוב – שהיא בעצם חייבת לחלק אחר ממדינת ישראל. גם הריבית על החוב יכולה להיות אפסית, כך שלמעשה לממשלת ישראל יש ביד כסף חדש.

ולמה פתאום הוא חזר לכותרות?

המשבר הכלכלי שמביא אתו נגיף הקורונה מציב אתגר חסר תקדים לכלכלות העולם: הוצאות בריאותיות וחברתיות אדירות בזמן שיתוק כמעט מוחלט של המשק, ותכניות המרצה יקרות בהמשך. למימון באמצעות הדפסת כסף יש כמה יתרונות במצב זה: אין עליו ריביות שיכבידו על המשק לאורך שנים, הוא לא מייקר את אגרות החוב הממשלתיות, וניתן להשתמש בו במהירות וביעילות. בצל המשבר אפשר גם להגדיר אותו כ'קופסא' חד פעמית – מבלי לפרוץ את הטאבו. ובכל זאת, יש לשיטה התנגדויות  בהן ניגע בהמשך.

זה היה נהוג בעבר

עד אמצע שנות השמונים מדובר היה באופן התנהלות מקובל של ממשלת ישראל, וגם כלי מקובל במדינות אחרות בעולם. אך תוך שנים ספורות הפכה ההדפסה לטאבו כלכלי מגונה.

בשנת 1986, במסגרת התכנית לייצוב המשק, נחקק תיקון לחוק בנק ישראל הידוע בכינוי "חוק אי הדפסת כסף". החוק אסר על בנק ישראל להלוות כספים למדינה כדי לממן את הוצאותיה. במילים אחרות, צינור המימון הישיר בין הבנק לממשלת ישראל נסגר. מאותו הרגע, כדי לממן את הוצאותיה, הממשלה הייתה צריכה ללוות כספים בשוק החופשי, עליהם היא נדרשת לשלם ריבית – בהתאם לנהוג בשוק. המשמעות של הדבר היא שההוצאות הגירעוניות של הממשלה, זאת אומרת ההוצאות שחורגות מעבר להכנסותיה, התחילו לעלות לה כסף- בצורת החזרי חוב.

היום בו כיבו את המדפסות: ישיבת ממשלה מיוחדת בנושאים כלכליים, ערב ההכרזה על תכנית הייצוב. משמאל לימין, ראש הממשלה שמעון פרס, השרים גד יעקובי ומשה שחל, היועץ נויבך, ח"כ עוזי ברעם, פרופ' ברונו, וראשי ההסתדרות חיים הברפלד וישראל קיסר. 30.06.1985 (צילום: הרמן חנניה/ לע"מ).

העיקרון הקובע שהבנק המרכזי לא יהיה הגוף המממן של הממשלה הוא חלק ממה שכלכלנים מכנים "עצמאות הבנק המרכזי", והוא אבן יסוד במדיניות הכלכלית הניאוליברלית. למעשה, בשנת 2010 תוקן שוב חוק בנק ישראל, והוכנס בו במפורש כי "הבנק יהיה עצמאי בבחירת פעולותיו ובהפעלת סמכויותיו". במילים אחרות, הבנק לא יקבל הוראות מהממשלה, ובטח שלא יממן לה את ההוצאות.

מהשוליים בחזרה למרכז

בעשורים האחרונים נדחק הרעיון לפיו ניתן להדפיס כסף לגמרי מהשיח, והיחידים שהחזיקו בו בצורה רצינית הם קבוצת כלכלנים המכנים עצמם תומכי ה"מדיניות המוניטרית המודרנית" (MMT). בפשטות, טענתם הייתה שהבנק המרכזי יכול וצריך לממן את הוצאות הממשלה – תוך דאגה לשמירה על אינפלציה נמוכה בכלים אחרים. בשבועות האחרונים נוספו לרעיון שורה ארוכה של תומכים שקשה לחשוד בהם ברדיקליות כלכלית: בשבוע שעבר פורסם מאמר מערכת בעיתון "פייננשל טיימס" התומך בהדפסה, וגם הכלכלנית הראשית של ארגון ה-OECD, לורנס בון כתבה טור דעה בו היא קוראת לממשלות לממן את ההוצאה "באמצעות הבנקים המרכזיים". בישראל הכלכלן הראשי של בנק הפועלים ליאו ליידרמן פרסם קריאה דומה וכך גם הפרופסור לכלכלה, ערן ישיב.

ההתנגדות היא פוליטית

בעבר מתנגדי השיטה נתלו בעיקר בטיעון האינפלציוני: הדפסה של כסף יכולה להביא לירידה מהירה בערכו, דבר שיכול לפגוע ביציבות המשק כולו. למרות הסיכון הנמוך לאינפלציה בטווח הזמן הקצר, בבנק ישראל מתנגדים להפעלת ה"מדפסות" אבל מסיבות אחרות: חשש מתגובת מערכת האשראי העולמית להחלטה, והסיבה המרכזית: חוסר אמון במערכת הפוליטית, או כפי שאמר המשנה לנגיד אנדרו אביר בראיון לכתב כאן שאול אמסטרדמסקי "זה מדרון חלקלק".

בתגובה לשאלה על האפשרות לחזור לשיטה הזהיר אביר ממצב בו המשאבים שנמצאים לרשותה של הממשלה אינם מוגבלים, והיא מסוגלת לענות על כל הצרכים של המשרדים השונים. מדובר בטענה שנשמעת קטנונית, אבל מקובלת מאד בשיח הכלכלי: אם לפוליטיקאים לא תהייה מגבלה על כמות הכסף שהם יכולים להוציא, למה שלא יוציאו עוד ועוד כסף, כל הזמן? מה יעצור אותם מלהציף את השוק בכסף, ולגרום להיפר אינפלציה?

מקומה של טענה זו איננו בשיח הכלכלי הטהור – אלא בשיח הפוליטי והחברתי. האם אפשר לסמוך על ממשלה שמכריזה על מלחמות וקובעת מה ילמדו ילדנו לנהוג באחריות בכלי נוסף שיינתן לה?

מדפיסים המון – לשוק ההון

חשוב לזכור שבנקים מרכזיים ברחבי העולם מדפיסים ומזרימים כסף לשוק בכמויות אדירות מאז משבר 2008, ואפילו בנק ישראל הצטרף לחגיגה בשבוע שעבר. אלא שבמקום לממן את הוצאות הממשלה, טריליוני הדולרים שהודפסו זרמו היישר מהבנק המרכזי לשוק ההון.

מדובר במה שנקרא "הרחבה כמותית". כדי להוריד עוד יותר את הריבית אחרי המשבר הכלכלי, התחילו הבנקים המרכזיים בארה"ב, בריטניה, אירופה ויפן להדפיס טריליוני דולרים, ולקנות באמצעותם אג"ח ממשלתיות בשוק המשני- מהמוסדות הפיננסיים הגדולים. למעשה, המטרה של המהלך היא להזרים כמויות גדולות של כסף לכיסיהם של אותם מוסדות פיננסיים, בתקווה שזה יחלחל גם לכלכה הריאלית.

איך ממריצים כלכלה? הביקורת של סטיב קין על דרכי ההתמודדות עם המשבר הכלכלי (גרפיקה: אידאה)

בינתיים שיטה זו לא הצליחה לספק את התוצאה המקווה. אחרי יותר מעשור של הדפסת כסף למערכת הבנקאית בסכומים אדירים – ההתאוששות מהמשבר הכלכלי של 2008 עדיין אטית, ואין שום פרופורציה בין הגאות בשווקי ההון שסופגים את הכסף לבין כלל המשק. על רקע זה יש שטוענים שרוב הכסף שנוצר נשאר למעשה בשוק ההון, ו.בועת ענק – גדולה פי כמה מזו שהתפוצצה במשבר הסאב פריים – מתהווה לנו מתחת לאף.

האם ההדפסה תהפוך לסטנדרט החדש?

אם מדינות נוספות ילכו בעקבות בריטניה, מימון הוצאות הממשלה על ידי הבנק המרכזי יכול להפוך ל'סטנדרט' החדש להתמודדות עם המשבר. בשביל ליישם את המהלך בישראל, יש צורך בשינוי חקיקה. ונקודה למחשבה – אם ה"מדפסות" כבר פועלות, אולי הגיע הזמן להפנות אותן לכיוון שירותי הבריאות והחינוך שלנו, במקום לעוד ניפוח של שוק ההון?​