העלייה הניכרת ברכישת נשק אישי בארצות-הברית בשנים האחרונות יוחסה לדימויו של הנשיא אובמה כמתנגד נחרץ לנשק. ההנחה הייתה שלאחר שיבטיח את כהונתו השנייה הוא יסתער על סוגיה זו ויאכוף מגבלות שונות על נשק, ועל-כן חובבי הנשק חייבים להקדים להצטייד בטרם ייכנסו תקנות חדשות לתוקף. בשלהי 2011, באמצע כהונתו הראשונה של אובמה, נרשם מספר שיא של בדיקות רקע פלילי (NICS) המשמשות מדד להיקף רוכשי הנשק בארצות-הברית, בשל כך התבססה ההנחה שקיים קשר בין עמדתו של אובמה להתרבות הנשק.

אם אכן היה קשר כזה, אפשר לסכם עתה, כשכהונתו של אובמה מתקרבת לסיומה, שלא היה לו על מה להתבסס. ממשל אובמה דיבר הרבה ועשה מעט מאוד לצמצם את הנשק המוחזק בידיים פרטיות. בשיחה פתוחה עם קהל באולפן לפני כמה שבועות, אובמה עצמו הודה שהוא כמעט לא עשה דבר בעניין זה, ושמכירות הנשק עלו בתקופתו. למרות זאת, במהלך המירוץ בין קלינטון לסאנדרס, הצביעו תומכי קלינטון לא פעם על תמיכתה החד-משמעית ברגולציה לנשק, לעומת עמדתו העמומה יותר של סאנדרס. אך האפשרות שקלינטון, בדומה לאובמה, תדבר נגד הנשק אך לא תפעל בנושא, כמעט שלא נדונה במסגרת מאבק הדימויים.

ההישגים של אובמה בנושא קשורים בעיקר לפיקוח על מכירת נשק לאנשים בעלי עבר פלילי. הבית הלבן פעל להרחבת בדיקות הרקע, להגדיל את המידע שיישמר במאגרי המידע לצורך בדיקות הרקע הללו, ולשפר את מהירות התגובה של בדיקות הרקע הללו. אך כיוון שעבריינים עשויים ממילא להשיג נשק גם באופן בלתי-חוקי, ומאידך רבות מתקריות הירי המזעזעות ביותר בוצעו על-ידי אנשים ללא עבר פלילי, אין בצעדים הללו מענה ישיר לזוועות שמעלות את הסוגיה פעם אחר פעם לראש הכותרות.

אחת הסוגיות שממשל אובמה עסק בו היא "פרצת הירידים" (gunshow loophole), המתייחסת לזכותו של בעל-נשק למכור את הנשק שבבעלותו באופן פרטי ללא צורך בבדיקת הרקע הפלילית. למרות שהפירצה בחוק מאפשרת לכל אזרח פרטי למכור נשק, סוגיית הירידים נתפסת כבעייתית במיוחד משום שסוחרים שאין להם חנות קבועה, והם מוכרים בירידים בלבד אינם מקבלים רשיון פדרלי למכירת נשק ואין להם נגישות למאגר של בדיקות הרקע. במילים אחרות, למרות שמדובר בסוחרים ולא בבעלי-נשק פרטיים, החוק מתייחס אליהם כאל אזרח פרטי המחזיק כלי-נשק ומבקש למכרו ב"יד שנייה". ממשל אובמה עסק בהסדרה של מכירת הנשק באופן שתסייע לבעלי-העסקים אך תרומתה לצמצום תפוצת הנשק הפרטי איננה ברורה כלל.

באותה שיחת אולפן בה אובמה הודה שהוא עשה מעט מאוד, הוא גם תיאר את המגבלות שנכפו עליו מצד הקונגרס. הביקורת על הקונגרס, המוחזק כעת על-ידי רוב רפובליקאי, היא אמירה פוליטית בעלת-משקל בשנת בחירות, אך מבין השיטין ניתן גם לראות את הדרכים שאובמה שקל לפעול לצמצום הנשק וכשל: הוא הקביל את מספר הנפגעים מנשק לנפגעים בתאונות-דרכים, ותיאר כיצד פגיעות מתאונות-דרכים צומצמו על-ידי מחקר, הצבעה על קשר סיבתי בין גורמים ואכיפה בתחום המניעה. מן ההקבלה משתמע שהוא שקל להתייחס לפגיעות מנשק פרטי כמגיפה, וכך להזמין הצעות אכיפה מהקהילה הרפואית בתחום המניעה. המלצות כאלה, אם היו מתנסחות, היו הופכות לכלי שימושי וחזק בידיהם של מתנגדי הנשק בקונגרס, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל.

אחד הדברים שממחישים יותר מכל את העיסוק האובססיבי בארה"ב לגבי נשק, הוא החקיקה לגבי open/concealed carry, הנשיאה הגלויה והסמויה של נשק טעון. רק ארבע מדינות בארה"ב אוסרות במפורש על נשיאה גלויה של נשק (פלורידה, ניו יורק, אילינוי, ודרום קרוליינה, וכן מחוז קולומביה). גם בקרב מיעוט זה יש היתרים יוצאי-דופן, ובפלורידה תלוי ועומד משפט הטוען שאיסור זה איננו חוקתי. נושאי-נשק טוענים שהם מרגישים בטוחים יותר כשאנשים מסתובבים עם נשק גלוי מאשר מוצנע. טקסס, למשל, הרחיבה את החוק המתיר לשאת נשק גלוי בתחילת השנה. בתגובה, רשתות מזון ומסחר שונות הודיעו שהן יאסרו על כניסה עם נשק לחנויות שלהן. תומכי נשק החלו לארגן כניסות הפגנתיות עם נשק גלוי לחנויות מועדות לאיסור, כדי להביע את זכותם לשאת נשק. אתרי אינטרנט מוקדשים לרשימות ההיתרים והאיסורים לפי מדינה ולפי בתי-עסק. מי שרוצה לשאת נשק סמוי צריך להוציא רשיון מיוחד לשם כך, כשברוב מדינות ארה"ב השגת רשיון כזו איננה מוגבלת, אבל המקומות בהם מותר לשאת נשק סמוי משתנים ממדינה למדינה.

כיום, אין אף מדינה בארה"ב שאוסרת במפורש על נשיאה סמויה של נשק. אחד הנושאים המרכזיים בחקיקת הנשיאה הסמויה נוגע למתן היתרים לתושבים ממדינות אחרות של ארה"ב לשאת נשק גם במדינות שאינן מדינות התושבות שלהם. גם לתומכי הנשיאה הסמויה יש ארגונים ואתרים שמסבירים היכן מותר לשאת נשק סמוי.

במציאות הכלכלית והתרבותית הזו של תפוצת-הנשק אפשר להבין את הקושי שהיה לממשל אובמה לפעול לטובת צמצום הנשק. איגוד הרובאים הלאומי (NRA) נחשב לאחד מגופי השדלנות החזקים בארצות-הברית, והוא מקיים אירועים רבים בנסיון לפנות לקהלים גדולים יותר. הנסיונות שלו להפוך את הציד וירי מטווחים לשם שעשוע לפעילויות פנאי נורמטיביות הצליחו לקנות אחיזה בתרבות האמריקאית. באמצע המאה העשרים רוב האמריקאים, כשישים אחוז, האמינו שיש לצמצם את הנשק הפרטי במדינה. בסקר גאלופ שנערך לפני כמה שנים, באותה תקופה בה המכירות הגיעו לשיא (כביכול בשל החשש ממדיניות אובמה), נרשם שפל חדש בתמיכה בהגבלות על החזקת נשק בידיים פרטיות.

הנתון הזה מצביע על הצלחה של איגוד הרובאים במסגור הויכוח כמאבק על זכויות חוקתיות. מבין הסיסמאות שתומכי הנשק מפריחים, נשמעת לא-פעם הטענה שגם בגרמניה הנאצית המשטר אסר על החזקת נשק פרטי, ושזהו מאפיין של דיקטטורות. מנגד, התומכים ברגולציית הנשק הפרטי אומרים שהתיקון השני לחוקה המגן על הזכות לשאת נשק הוא אנכרוניסטי משתי סיבות לפחות: ראשית, משום שצילה של מלחמת העצמאות האמריקאית עוד הטיל את רושמו על מנסחי החוקה ותיקוניה. הזכות לשאת נשק שימשה צורך מעשי של יכולת המדינות להגן על עצמן. שנית, משום שהתפתחות הטכנולוגיה מאז נחקקה מגילת הזכויות (1791) איננה מאפשרת לפרש את הזכות לשאת נשק כזכות לשאת את כלי המשחית שנראו במעשי-הטבח הנוראיים ביותר של השנים האחרונות.

במאמר תגובה קצר שהתפרסם שבוע שעבר באתר סלייט, כתב ריצ'ארד פוזנר משיקגו, שופט ומבכירי המשפטנים כיום בארה"ב, שהחוקה ומגילת הזכויות והתיקונים המאוחרים לחוקה אינם רלוונטיים עוד למציאות של המאה ה-21. הוא לא הזכיר את הזכות לנשק ולו במילה, אבל שומה עליו שידע שהדברים שלו יעוררו הדים בדיוק מסיבה זו. מן הסתם, הוא לא התכוון לשלול את החירויות המובטחות בתיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי, העיתונות, ההתאספות, והדת).

ניסוח חוקה חדשה, למרות שמומחים רבים למשפטים תומכים בצורך בכך, הוא אתגר גדול הרבה יותר מהמאבק לצמצום הנשק. אך גם המאבק המוגבל יותר בתפוצת הנשק הפרטי לא ייערך כנראה על-ידי הנשיא הבא של ארצות-הברית, תהא מי שתהא.