"ישראל היא מדינה של צבועים", כתב אתמול (רביעי) היוצר והיוטיובר, שלומי לקאו (24) בדף יוטיוב שלו, ותוך שעות צבר אלפי שיתופים. "כשאנחנו השחורים יצאנו להפגין על זה ששוטרים רוצחים את אחינו השחורים אתם קראתם לנו 'חוליגנים', 'פראי אדם', 'פרימיטבים', וכשג'ורג' פלויד נרצח בארצות הברית, וכל האזרחים יום וליל יוצרים אנדרלמוסיה בהפגנות, אתם פתאום באים ואמרים 'כל הכבוד להם', 'יש כאן משהו שהוא לא בסדר', מעלים תמונות שחורות, מעלים את המודעות ל"בלק לייף מטר", עושים האשטגים.

"שאני אבין, כשזה קורה פה בארץ, כשהחברים שלכם, השכנים שלכם יוצאים החוצה להפגין על משהו שהוא לא בסדר, ואתם יודעים שהוא לא בסדר, אז זה לא בסדר? מה, כי אנחנו מפריעים לכם ללכת לעשות קניות בעזריאלי? ללכת לים להשתזף? אבל כשזה קורה בחו"ל וכל העולם ואשתו תומכים בהם אתם מתעוררים? אתם פתאום תומכים? פתאום אכפת לכם מגזענות? חבורה של צבועים, זה מה שאתם".

לקאו לא לבד. גם טהוניה רובל, אחת הנשים המצליחות בתעשיית הבידור והאופנה בישראל, העלתה פוסט זועם: "כבר שלושה ימים שאני מדפדפת במדיה החברתית ורואה את ההזדהות 'המרגשת' של כל אותם יפי הנפש מהתעשייה שיש להם עוקבים וקהל שהולך אחריהם ומאמין לכל אותן ססמאות שקל להם להשמיע, כשהם בכלל לא מבינים דבר. אבל שכחתם משהו ממש קטן… אתם חיים כאן, במדינת ישראל.

"כל כך הרבה צער נגרם פה 'לשחורים' כמו שאתם מציינים בפוסטים שלכם בהתייפיפות נפש, שלא זכור לי שמישהו מכם העלה איזו תמונה שחורה לפיד שלו כשחסמנו כבישים, כשקראתם לנו חוליגנים, כשניפצנו זכוכיות, כששרפנו צמיגים, כשצעקנו מבכי את השם יוסף סלמסה, סלומון טאקה, יהודה ביאדגה, ועוד הרבה אמהות שבוכות יום יום על הילדים שלהם.

"תצאו כבר מהבועה המחרידה הזאת שאתם חיים בה. אתם לא טובים יותר או יפים יותר או נכונים יותר. אתם פשוט מוכרים שקר אחד גדול לכל בן אדם שעוקב אחריכם וחושב שאולי בטעות אתם מזדהים. אתם רחוקים שנות אור מלהזדהות עם הכאב שלנו! אתם עוד טיפה שזורמת בנהר מלא שקר".

"אנשים מרגישים חופשיים להזדהות, אין להם אחריות"

ד"ר שולה מולא (47), מהפעילות הבולטות בארגון 'אמהות על המשמר', מציעה הסבר לאהדה הישראלית למחאות בארה"ב. "זה לא בגלל שהישראלים הלבנים מתחברים לאפרו אמריקאים", היא אומרת בשיחה עם 'דבר'. "הסיפור האחרון צולם מכל כיוון, ואין אפשרות לחפש הצדקות, גם לא האדם הנבזי ביותר. זה רחוק, ואנשים מרגישים חופשיים להזדהות, אין להם אחריות ולא מצפים מהם לעשות משהו. אם יגלו אותה הזדהות לאירועים שקרו כאן בידי הממסד, שהם נהנים ממנו, שהם מתחזקים אותו – הם לא יכולים לעשות את זה, זה דורש הרבה מאמץ לעמוד מול הדבר הזה".

באנצ'י סלמסה, אחותו הגדולה של יוסף סלמסה: "החברה הישראלית בוחרת לעצום עין פה ולפקוח עין שם"

"אמהות על המשמר" הוקם ב-2016 בעקבות האלימות המשטרתית שהופנתה כנגד יוסף סלמסה ז"ל. לאחר הירי בסלומון טקה החלה הקבוצה להפגין מול תחנות המשטרה. "הייתה כאן טראומה קהילתית גדולה, מבחינת הטרנספורמציה. אני הסתובבתי כמו באבל, כמו שהייתי כשאבא שלי נפטר, זה היה משהו עמוק בבטן, הרגשתי שכנראה זה לא עובד. עם החלוקה הגסה שהייתה, בין התקוממות של קהילה שלמה מולה עומדים מיליונים ולא יכולים אפילו לגנות, ומחפשים הצדקות.

שולה מולא. "רוב הישראלים, גם אלה שחושבים שהם ליברלים, עסוקים באיך להרגיע את רגשות האשמה שלהם" (צילום: יונתן בלום)

"רוב הישראלים, גם אלה שחושבים שהם ליברלים, עסוקים באיך להרגיע את עצמם, את רגשות האשמה שלהם. הייתי עושה את זה המון שנים, מחביאה את הרגשות שלי כלפי גזענות, הם הכי אוהבים שאני אומרת להם שהשתלבתי וטוב לי. אבל הפסקתי, אני לא מלטפת את הרגשות שלהם".

"זה אחד לאחד מה שקרה עם אחי"

"החברה הישראלית בוחרת לעצום עין פה ולפקוח עין שם", אומרת באנצ'י סלמסה (37), אחותו הגדולה של יוסף סלמסה ז"ל, שסבל מאלימות והתעמרות של שוטרים. "למה אני צריכה לראות מה קורה שם, ולדלג על מה שקורה פה? אני מזדהה עם המילים האחרונות שלו, "i can't breathe", זה אחד לאחד מה שקרה עם אחי שזעק "הלב שלי לא חי". אני רואה את יוסף בג'ורג', אבל ההזדהות שלי היא מתוך מה שקורה לי כאן.

"אני לא זוכרת שבמחאות של האלימות המשטרתית היו ישראלים לבנים שהגיעו לתמוך, ואני שואלת למה. לדוגמה, בר רפאלי, שהביעה תמיכה בג'ורג' פלויד – לכי לעזאזל! פה לא היו מקרים? היא רוצה להרים את השם שלה כדי לסגור עסקאות בחו"ל. אני לא מבינה את הצביעות בחברה הישראלית הלבנה, ראיתם רציחות על ימין ושמאל, איאד אלחלאק למשל (צעיר על הרצף האוטיסטי ממזרח ירושלים שנורה על ידי שוטרי מג"ב שחשדו כי הוא מחבל – י.פ.), כל כך הרבה עוולות קורות פה. מה בדיוק שונה? מה ההזדהות המובהקת שם ולא פה?"

באנצ'י סלמסה (במרכז) ומשפחתה במחאה על האלימות המשטרתית שהופנתה נגד הבן הצעיר יוסף ז"ל (צילום: בני וודו)

"אני לא חי שם, אני מכיר רק מסיפורים", מנסה לקאו לשרטט את הדמיון בין מציאות החיים של הקהילה האתיופית בישראל וזו השחורה בארה"ב, "אבל כולם סובלים מזה ששופטים אותנו על צבע העור שלנו, שתי הקהילות".

"אנחנו הגענו לפה באופן חופשי", מבהירה מולא את ההבדל בין המחאה של האתיופים בישראל למחאה שמתרחשת בארצות הברית. "מימשנו מורשת אבות שאמרה שצריך להגיע לירושלים. זה מה שקרה לנו, וזה שונה במהות מהסיפור של האפרו-אמריקאים שנלקחו כאילו היו חיות, שסיפרו עליהם שהם תת בני אדם. אבל פה וגם שם הלבנים חושבים שבני אדם שחורים הם פחות בני אדם, זה אותו הדבר, הגזענות במהות שלה היא אותו הדבר".

"אני סלב בעדה האתיופית", אומר לקאו. "אם פוגש אותי לבן או שוטר לבן הוא לא יודע מי אני, אני כמו כל אחד. היה מקרה שהייתי בתל אביב, עמדתי ליד הרכב שלי איזה דקה, איך שנכנסתי לרכב והתנעתי, חסם אותי רכב בשיא המהירות. ממנו יצאו שלושה סמויים, אמרו לי לעצור את האוטו. הרמתי ידיים כי חשבתי שהולכים לפוצץ אותי מכות, הם ראו שיש לי מפתח והיו בשוק, חשבו שפרצתי לרכב. לקחו תעודת זהות, בדקו במסוף ושחררו אותי אחרי שהראיתי להם רישיון רכב.

"אנשים לבנים לא מבינים את זה, גם אם אתה עושה עם אתיופי צבא, אתה לא יודע מה הוא עובר בסופ"ש. כל אחד עובר דברים אחרים בגלל הצבע שלו. זה לא רק שוטרים, זו הסביבה עצמה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה אדם מסוכן".

שלומי לקאו."ישראל היא מדינה של צבועים" (צילום: אלבום פרטי)

"אני מקווה שהחברה הישראלית תתעורר", אומרת סלמסה. "שתעצור ותנשום ותראה שזה קורה גם בישראל, וכל אלה שאמרו 'איבדתם אותי' יתעשתו ויחזרו להיות בני אדם ויסתכלו על מה שקורה פה לקהילה השחורה, אתיופים, אריתראים. לא צריך לכאוב כדי להיות אנושי, לא צריך לאבד אדם כדי להבין כאב של אחר. המעורבות שלי היתה לפני שיוסף נפל קורבן לאלימות משטרתית, אבל כשזה קרוב אליך אתה מבין ורואה עוד יותר, ואני מקווה שיסתכלו על הבעיות בעיניים".

"אני אומרת את האמת", אומרת מולא, "ואני מוקפת בישראלים יהודים ליברלים, רק אצל מעטים הפער בין מה שהם מדברים ומה שהם פועלים קטן. הם פוחדים להיות בתוך הדיון, להיחשף לנקודת המבט שלנו, לרגשות ולהוכחות והסברים, הם פוחדים להיות שם כי הם פוחדים להשתנות, כי זה אומר שהם צריכים לזוז.

"החברה הישראלית צריכה להכיר במה שאירע כטרגדיה חברתית. הם צריכים לעשות תיקון, ללמוד, להפסיק למצוא הסברים והצדקה. שישאלו, שיקשיבו למי שחווה גזענות, יש לכם אחריות. זה שאני מתקוממת זה לא אומר שאני לא אוהבת את המקום הזה, אני מתקוממת כי זה המקום שלי".