"אני שמה מאחורה את העבודה והמשפחה כי אני באמת מרגישה שאי אפשר יותר. אני עובדת עשור במערכת הציבורית, המערכת קורסת ותיכף לא יישארו אנשים כי הם עוזבים", אומרת ענבל ברק, עובדת סוציאלית ברמלה, המשתתפת בצעדת העובדים הסוציאליים במחאה על קריסת מערכת הרווחה בישראל.

"חם ואני כולי מיוזעת, זאת לא תקופה סימפטית לצעוד בה. היום אנחנו הולכים בשדות, הותקפנו על ידי דבורים", היא מוסיפה, "גם אני לא רואה את העתיד הרחוק שלי במערכת, אני שחוקה, מתוסכלת ומיואשת. זאת קריאה אחרונה. אני מרגישה שיש לי חובה לצעוד, להגיע לירושלים ולהתדפק על כל הדלתות כי לא יישארו שירותי רווחה במדינה המצב כל כך קשה שלכולם ברור שחייב להיות שינוי. כל העובדים והעובדות מגיעים לצעדה על חשבון הזמן החופשי כי מאמינים שזו באמת החובה שלנו".

ענבל ברק בצעדת העובדות הסוציאליות, "שחוקה, מתוסכלת ומיואשת". (ללא קרדיט)

"טיפול טוב זאת לא פריבילגיה"

ברק, עובדת בעיר מזה עשר שנים, בשנתיים האחרונות כרכזת היחידה לטיפול בנוער וצעירים באגף לשירותים חברתיים. נשואה ואמא לילד, בעלת תואר שני, כולל הוותק ותוספת לכונניות, המשכורת שלה היא 7,500 שקלים בחודש.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

היחידה לטיפול בנוער וצעירים קטנה, מלבד ענבל יש משרה שמחולקת לשתי עובדות לטיפול בצעירות, וחצי משרה לטיפול בצעירים. "אני נאלצת לברור למי אני מקדישה את הזמן כי פשוט אי אפשר לעמוד בעומס", היא אומרת, "רמלה היא עיר מורכבת, עם המון קשיים. עיר עם אוכלוסייה מעורבת. חלק ניכר מהזמן מוקדש לקטינים בסיכון. זו עבודה מאוד אינטנסיבית, יש הרבה התעסקות במקרי חירום. יש נערות בסכנת חיים ממשית ואנחנו צריכים במסגרת כוח האדם הזה לתת מענה לקטינים בסיכון, שסופגים אלימות, קטינות בסכנת חיים. צריכים לתת פתרון מידי. ברור לכל אדם שבמצבים כאלה זה דבר טראומטי לבקש עזרה, זה צעד קשה ואנחנו רוצים לתת ליווי נכון ומעמיק ואנחנו מתקשים לעשות את זה בתנאים הקיימים".

על הבחירה לעבוד בתחום היא אומרת:"זאת בחירה כל בוקר מחדש, עבודה שאני מאוד מאמינה בה. אוכלוסיות קשות צריכות טיפול טוב. טיפול טוב זאת לא פריבילגיה של מי שיש לו כסף לשלם על טיפול נפשי או על עזרה מצבי משבר. מאמינה בכל ליבי שמדינה צריכה להיות עם שירותים חברתיים טובים".

ענבל ברק בצעדת העובדות הסוציאליות: "קשה לי לעמוד מאחורי שירות שבתנאים אחרים היה יכול להיות טוב יותר".(ללא קרדיט)

אבל גם ברק מבינה שלא בטוח שתנאי העבודה בתחום יאפשרו לה להמשיך לעבוד במערכת הציבורית. "משנה לשנה, ובטח כשיש לי משפחה שאני צריכה לפרנס, זו נהיית בחירה קשה יותר ויותר" היא מסבירה, "וגם קשה לי לעמוד מאחורי שירות שבתנאים אחרים היה יכול להיות טוב יותר".

צעדת העובדים והעובדות הסוציאליות נכנסה ליומה השלישי, היום הן צועדות מבית עוזיאל ללטרון, בעיקר דרך השדות ולא על כבישים.

מלבד הקריאה לשיפור תנאי העבודה שלהן, יש מאחורי העובדות ציבור גדול של מטופלים, פונים לשעבר ופונים בעתיד. "אתמול הצעדה עברה ברמלה, ופניתי לנערות וצעירות שקיבלו ממני שירות והתגובות היו מרגשות" מספרת ברק, "לציבור של הפונים שלנו ברור כמה השירותים חשובים, גם הם היו רוצים לראות שינוי, לאוכלוסיות מוחלשות קשה להצטרף כי הם עסוקים בלשרוד".

לדבריה, "זה מאבק שמי שמרים את הדגל בו את הדגל הן העובדות הסוציאליות, כי הן מרגישות את זה על בשרן, אבל זה מאבק של כל החברה. אני לא רוצה לחיות במדינה שלא דואגת לרווחת הקשישים, לצעירים בסיכון, לנשים נפגעות אלימות. בשביל כל האוכלוסיות האלה צריך שירותי רווחה טובים. וכל מי שחושב ככה צריך להצטרף אלינו".​

"ראשי הרשויות מאמינים בכם"

רותם ידלין, ראש המועצה האזורית גזר, הצטרפה היום למצעד ואמרה כי "מאבק העובדות והעובדים הסוציאליים הוא לא מאבק שלהן בלבד. הוא מאבק של החברה כולה. חברה חזקה חייבת שירותים חברתיים איתנים. תמיכה בעובדות ובעובדים הסוציאליים ובזכויותיהן היא המחויבות שלנו – למען חברה נאורה ואנושית במלוא מובן המילה".

רותם ידלין, ראש המועצה האזורית גזר (משמאל) וענבל חרמוני יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים בצעדת העובדות הסוציאליות (ללא קרדיט)

"תקופת הקורונה חידדה את החשיבות העצומה של העובדות והעובדים הסוציאליים" הוסיפה, "אלא שהמעמד התעסוקתי שלהם נותר הרחק מאחור. מדובר עדיין באחד המגזרים המקופחים ביותר – בשכר, בעומס, בתנאים".

"הדרך שבה מסתכלים על העובדים הסוציאליים היא ראי של מדינת ישראל. זה השינוי החברתי האזרחי האמיתי. מדינה שלא שמה את החלשים מקדימה זו מדינה שאין לה תוחלת. אתן מחזיקות את החוליה החלשה וצריך להחזיק אתכן. אני מאמינה בכן, ראשי הרשויות מאמינים בכם", סיכמה.