צעדת המחאה של העובדות הסוציאליות שהחלה ביום ראשון בתל-אביב הגיעה הבוקר (חמישי) לירושלים שם פגשו הצועדות עובדות סוציאליות נוספות שהצטרפו אליהן לצעדה לכיוון הכנסת והפגנה מול משרד האוצר.

העובדות הסוציאליות דורשות תכנית חירום להצלת השירותים החברתיים הכוללת הקצאת תקציב להקמת מערך המוגנות במשרד הרווחה, החרגת השירותים החברתיים מכל קיצוץ רוחבי, תוספת תקציבית לשירותי הרווחה בתקציב 2021-2022 ושיפור תנאי עבודתם ושכרם של העובדות והעובדים הסוציאליים. המחאה באה על רקע זינוק בעומסים בהן נמצאות העובדות בשל המצוקה שיצר משבר הקורונה.

העובדות הסוציאליות מפגינות מול משרד האוצר (צילום: טל כרמון)

יו"ר איגוד העובדות הסוציאליות, ענבל חרמוני, שפונתה אמש לבית החולים לאחר שהתמוטטה במהלך היום הרביעי של הצעידה מת"א לירושלים, נשאה דברים בהפגנה ואמרה כי מדינת ישראל "נתנה לשירותים החברתיים לדמם באכזריות וכאב" וקראה לאלפי המפגינות להצטרף לדקת דומיה "לזכר השירותים החברתיים".

״צעדנו חמישה ימים,למעלה מ-60 ק״מ, כדי לעשות הכל כדי לא לסגור את השירותים החברתיים בישראל", אמרה חרמוני. "אבל בכנסת ומשרד האוצר זה לא מעניין אף אחד. אנחנו נשבית את כל השירותים החברתיים במדינת ישראל, ננעל אותם ביום שני, בעוד 11 ימים, לתקופה בלתי מוגבלת. אנחנו עושות את זה בלב דואב, אבל שלם, בידיעה שעשינו הכל כדי להימנע מזה".

ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העו"סיות, נושאת דברים בהפגנה מול משרד האוצר (צילום: טל כרמון)

"אנחנו נציל את עצמנו. אנחנו לא מחכות יותר לאף אחד", קראה חרמוני. "חברי וחברותיי שעושות ימים ולילות לשמור על החוסן החברתי של המדינה, מה שיכריע את המאבק הזה הוא הכוח המשותף שלנו. עו"סים מכל הקשת של העבודה הסוציאלית בישראל. אנחנו הגב אחת של השניה ואנחנו נעורר את כל המערכות". חרמוני פירטה את הדרך והרשויות שעברו דרכן מאז החלו לצעוד בתחילת השבוע. "לפני שנה וחצי עו"ס לחוק נוער ממחלקת הרווחה בבית דגן כמעט נרצחה. הותקפה עם פטיש. מי שהציל אותה לא היה מאבטח, שומר, חברותיה ששמעו את הצרחות שלה הצילו אותה. בושה. זה היה לילה שלא ישנתי בו. אתן דרשתם מעשה בצדק. יומיים לאחר מכן יצאנו למחאה גדולה, אחרי שהשגנו הבטחה משרי הרווחה והאוצר דאז לצאת למו"מ על המוגנות. לא ידענו מה יהיה אח"כ. למדנו שלמדינה יש כסף למערכת בחירות, להחזרי מס לרה"מ, אבל כשזה מגיע לעו"סים, למכונות ההנשמה של החוסן החברתי – פה כבר אין".

פנינה, עובדת סוציאלית בתחנת שיקום בירושלים שהצטרפה לאלפי המפגינות, סיפרה ל'דבר' על המציאות המקצועית שהיא חווה. "אנחנו עובדים בתנאים לא תנאים.
לכל אחת מאיתנו יש 150 עד 300 תיקים ואז דורשים מאיתנו לתת מענה הולם ללקוחות ואנחנו רוצות, אבל אי-אפשר ככה עם 300 תיקים. המשפחות צריכות את העזרה שלנו ואין לנו איך לעזור". לדבריה, בתקופת הקורונה היתה פעם ראשונה בתשע שנים בתחנה בירושלים שהצליחה, בגלל שהפגישות עברו ל'זום', לפגוש את כל המשפחות שבאחריותה. "זה מזעזע. מגיע לי שכר הולם, אני מקבלת השלמת הכנסה מהמדינה".

עובדות סוציאליות בדקת דומיה לרגל קריסת שירותי הרווחה בישראל (צילום: איגוד העו"ס)

פנינה מוחה גם על היחס לו זוכות העו"סיות פעמים רבות מהמטופלים, יחס שמגיע לא אחת לכדי אלימות של ממש. "על העו"ס מותר להגיד עליה שהיא חוטפת ילדים, רק דברים רעים, אבל לא לגבות אותנו. מגיע לנו תקינה הולמת, שכר הולם ומוגנות".

אנה מוכיח, עו"ס בבת-ים שעובדת ב-50% משרה במיצוי זכויות בקהילה
ו-50% בשי"ל (שירות ייעוץ לאזרח), סיפרה ל'דבר' כי באה להפגין כי "צריך שינוי, המצב לא יכול להמשיך. בגלל העומסים העצומים על העו"ס, המוגנות, השכר המבייש
וגם אנחנו נלחמות על תנאי החברה כולה, אנחנו נאבקות על חיי הלקוחות שלנו.
אני מרגישה מבחינת מוגנות שמהר מאוד דברים יכולים לצאת משליטה".

העובדות הסוציאליות מפגינות מול משרד האוצר (צילום: נבט כהנא)

"בבת-ים היו החודש 4 מקרי אלימות", אומרת מוכיח. "מקווה שלא יקרה כלום, חשוב להיות זהירים. עכשיו אחרי הקורונה כמות האנשים שזקוקים לסיוע ופונים להבין מה הזכויות שלהם סביב החל"ת והאבטלה, הם בעומס רגשי מטורף כתוצאה מזה וזה יוצא עלינו כי אנחנו השליח".

פתחי אבו יונס, ראש מחלקת שירותים חברתיים בסכנין ויו"ר פורום מנהלי רווחה ערביים, מספר ל'דבר' כי שירותי הרווחה בסכנין, כמו בכל הרשויות הערביות, התחילו לפעול בשנות ה-90 כשבישובים היהודיים התחילו ב-48. "אנחנו פועלים בריצת מרתון לנסות להדביק את הפערים והפערים גדולים. חסרים תקנים ותקציבי הפעלה. אצלנו חסרים במיידי 10 תקנים והיום אחרי הקורונה יש לנו פניות שאנחנו מתקשים אפילו להתחיל לטפל בהן. סוגי הפניות יותר קשות. העוני יותר קשה. המספרים בלתי נתפסים".

הפגנת העובדות הסוציאליות מול משרד האוצר (צילום: נבט כהנא)

נגה דקלבאום מ"עוסים שינוי – סטודנטים לעבודה סוציאלית" סיפרה ל'דבר' כי באקדמיה מלמדים על שינוי וצדק חברתי, והסטודנטיות אפטימיות אבל יוודעות מה קורה בשטח.
"אנחנו לא נהיה עו"סיות בכל מחיר. 1,000 תקנים לא מאויישים ואנחנו, בתור דור העתיד כאן כדי להתריע שהפער הזה רק יגדל. בסקר שערכנו גילינו שיש 40% שלא בטוחים שיעבדו במקצוע. 91% אמרו שהם לא יבואו לעבוד בשירותי הרווחה. הסיבה לפערים זה השכר, העומסים, המוגנות. אנחנו לא נצא לעבוד בתנאים האלה. מגיע לנו ולחברה הרבה יותר".

אתמול הותקפה עובדת שלי בזמן דיון בבית משפט. מה ניתן לומר לעובד במצב כזה, למשפחה שלה, לחברותיה לעבודה?

"אני גאה להיות עובדת סוציאלית 39 שנים באגף הרווחה בירושלים, אמא לשלוש עו"סיות, אחות לעו"סית ודודה לשני עו"סים", סיפרה ל'דבר' רותי מטות מירושלים. "יחד עם זאת אני חוששת לגורל המקצוע. יש עומס גם במספר התיקים וגם בחשיפה של עו"ס להשמצות ושיימינג. העובדים פגיעים מאוד וקל מאוד לגדף ולהכפיש ולנו קשה ואסור להגיב מפאת סודיות. אתמול הותקפה עובדת שלי בזמן דיון בבית משפט. מה ניתן לומר לעובד במצב כזה, למשפחה שלה, לחברותיה לעבודה? אבל מי ידאגו לאוכלוסייה, מי יטפל ויגן על ילד שמגיע לגן עם סימנים כחולים? מי יגן על ילדה שהותקפה מינית על-ידי אחיה הגדול? מי ידאג לאשה מוכה ולקשיש? מי יסייע במצב הכלכלי למשפחות שחיות בעוני? בשבילם קם השירות הציבורי".