ראש הממשלה ושר האוצר הודיעו אתמול בפעם השלישית על הארכת ההקלות לקבלת דמי אבטלה. הפעם הם היו ״נדיבים״ במיוחד וקבעו הארכה של חודש וחצי, עד לאמצע אוגוסט. השאלה היא, מה מצופה שיקרה עד אז? הרי כל מי שעיניו בראשו מבין שגם באמצע אוגוסט וגם בספטמבר ובאוקטובר, עדיין יהיו מאות אלפי ישראלים מובטלים.

למה נתניהו וכ"ץ לא מכריזים פשוט על הקלה גורפת לתקופה ארוכה, נניח עד סוף השנה? מדוע הם קוצבים את ההטבות בזמנים קצרים?

יש מי שיחשוב שמדובר בהגנה על אוצר המדינה פן ידולדל עד כדי אובדן שליטה על הגרעון. אך דבריו של מנכ"ל הביטוח הלאומי שאמר בראיון ל'דבר' כי אין חשש שהביטוח הלאומי יישאר ללא תזרים מזומנים בשלב הזה, סותרת טענה זו. בנוסף, העובדה ששוב ושוב מאריכים את תקופת ההקלות, מעידה שהבעיה היא לא בהקצאת הכסף.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אין מה לחשוש מ״מלכודת אבטלה״, ההיפך

כלכלנים אולי יגידו שמדובר בניסיון להתמודד עם התופעה שזכתה לשם "מלכודת אבטלה" ובמהותה היא מצב שבו המובטל מעדיף להישאר מובטל בזכות רשת הביטחון הנדיבה. כל כך נדיבה שאבטלה עדיפה בה על עבודה. ובכן, ברור שזה לא המצב בישראל של 2020. רשת הביטחון היא לא נדיבה, ומי שנאלץ לחיות מדמי אבטלה יורד באופן דרסטי ברמת החיים אליה הורגל בשעה שעבד.

אבל חשוב מכך, "מלכודת אבטלה" הופכת מרעיון תיאורטי לכוח אפקטיבי רק כשיש אפשרויות תעסוקה. במצב הנוכחי כשיש 700,000 דורשי עבודה, על עשרות אלפי מקומות עבודה בלבד בכל חודש, המחשבה על "מלכודת אבטלה" הופכת לחסרת משמעות.

במקום לחשוש ממלכודת אבטלה, יש לחשוש מהמצב ההפוך. לדמי אבטלה יש מספר תפקידים במחזור הכלכלי: הם מהווים רשת ביטחון למובטל, שומרים על רמת צריכה בתקופות משבר ומונעים מיתון, אבל הם גם אמורים למנוע מצב של איוש מהיר ולא יעיל של משרות.

במצב של אבטלה גבוהה, כאשר למבוטל אין כל מקור הכנסה, הוא יאלץ להתפשר ולקבל על עצמו כל משרה שתוצע לו. גם אם היא לא בדיוק תואמת את כישוריו, יכולותיו, רצונותיו או מקום מגוריו. במצב כזה, עלולה להיווצר תופעה גורפת של איוש משרות לא יעיל, שמביאה בתורה לפריון נמוך של המשק.

העלייה מברית המועצות כנקודה להשוואה

בישראל, אפשר היה לחזות בתופעה הזו בצורה בהירה במיוחד, בראשית שנות התשעים. אז עלו לארץ כמיליון עולים חדשים, בעלי השכלה אבל חסרי שפה. האבטלה במשק בכללותו, ובמיוחד בקרב העולים החדשים, היתה גבוהה, ורשת הביטחון הסוציאלית של העולים היתה דלילה.

כך מצאו עצמם אלפי מהנדסים עובדים כמאבטחים, ורופאות כמנקות. ישראלים, ילידי הארץ, אולי הסתכלו על התופעה כעל פלא, קבוצה חרוצה שנכונה להפשיל שרוולים לכל עבודה בכדי להתקיים, אך מבחינה משקית מדובר בחוסר ניצול נוראי של ידע, ויכולת שבמהותו הוא אובדן פריון בקנה מידה אדיר.

כשלאדם עומדת רשת ביטחון משמעותית לטווח ארוך, כזו שמאפשרת לו לחפש עבודה תקופה קצת יותר ממושכת, הסיכוי שימצא מקום עבודה התואם את כישוריו עולה. תופעה של חוסר התאקלמות בעבודה החדשה ושל עובד המועסק ברמת כישורים נמוכה משמעותית מכישוריו, מצטמצמות. בנוסף מצטמצמת תופעה של עובדים הנוסעים מרחק גדול למקום עבודה מרוחק, בשל חוסר ברירה. בצורה כזו ביטוח אבטלה מייעל את התעסוקה, משפר את הפריון ומונע בזבוז משאבים לאורך זמן.

האידיאולוגיה של נתניהו

אם כך שוב נשאלת השאלה, מדוע ראש הממשלה ושר האוצר מעדיפים לקצוב בכל פעם את הארכת ההקלות בקבלת דמי אבטלה לתקופות קצרות.

התשובה לכך היא פשוטה, כ"ץ ונתניהו כנראה מעדיפים להחליש את כוח המיקוח של העובד. שייאלץ להתפשר מול המעסיק, שיחשוש לעתידו, ושיהיה מוכן לצמצם את שכרו. במאבק שבין ההון לעבודה, גם נתניהו וגם כ"ץ נמצאים באותו הצד.

שניהם ראו כיצד בשנים האחרונות שכר המינימום נדחף כלפי מעלה, מעלה איתו את השכר הממוצע ולמעשה משאיר בידי העובדים נתח גדול יותר מרווחי החברות. מבחינתם, המשבר הוא הזדמנות לתקן. נחזיק את דורשי העבודה 'קצר', נחליש את כוח המיקוח שלהם, ונוזיל את עלויות העבודה בישראל. יחד עם מדיניות מס מפרגנת, נוכל להצמיח פה  שוב גן עדן לתאגידים ולבעלי הון.