פרופ' מולי להד (66), מומחה לטיפול והתערבות במצבי טראומה, לא מופתע ממצאי סקר החוסן האזרחי השלישי של הלמ"ס, שפורסמו אתמול (א'). את התערערות תחושת הביטחון הכלכלי, העלייה בתחושת הדיכאון והירידה בתחושת האמון, הוא מכיר מחיי היומיום.

כנשיא ומייסד מרכז "משאבים" לפיתוח חוסן, התמודדות והכנה לשעת חירום בקרית שמונה, להד לא זוכר תקופת פעילות כל כך עמוסה: "בחודש רגיל, עם 22 מטפלים, אנחנו מגיעים לכ-800 שעות טיפול, עכשיו קפצנו ל-1,600-1,200 שעות. פי 2-1.5. בזמנים רגילים אנשים ממתינים לקבלת מענה ראשוני עד 72 שעות מרגע הפנייה, הגענו למצב המתנה של שלושה שבועות. יש עכשיו עלייה עצומה בפניות".

איך אתה מסביר את זה?
"הבעיה נוגעת לעובדה שהקורונה לא נמצאת בשליטה. בתחילת המשבר, השליטה, או השטחת העקומה, לא הייתה לטובת האזרחים אלא לטובת מערכת הבריאות. ההשטחה השאירה את הקורונה בכל מיני חורים. כשיצאנו מהסגר היא יצאה לדרך, ועכשיו אנחנו אוכלים את זה".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

באילו מקרים אתם מטפלים עכשיו?
"יש פניות מאנשים שאיבדו את משכורתם ולא מצליחים לראות אופק כבר למעלה מארבעה-חמישה חודשים ומצבם הרגשי הולך ומדרדר; יש עלייה בפניות מטיפות חלב סביב אלימות במשפחה; וכמובן אנחנו מטפלים באוכלוסייה הרגילה שלנו, ואני לא יודע מה יעשה האירוע הנוכחי בצפון, כי אנשים מרגישים מתח".

סקר החוסן האזרחי בעת משבר הקורונה (נתונים: למ"ס, עיצוב: אידאה)

מה אומרת לך עלייה של 5% במספר האנשים שחשים דיכאון?
"האמת היא לא באחוזים אלא במספר המוחלט. 5 אחוז מתוך 6.5 מיליון המבוגרים במדינת ישראל זה 325 אלף איש. זו כמות מטורפת. מאיפה יש למדינת ישראל כוח אדם לטפל בכל האנשים האלה? גם אם זה 180 אלף מקרים, או רק 18 אלף, אין מערכת בישראל שיודעת לקלוט כמות כזו של אנשים בדיכאון. יש בהם אנשים יותר ופחות חרדים, לא כולם במצב שהם הולכים להתאבד, אבל בתוכם יש אנשים שזה כן מה שעובר להם בראש, מאחר וזה אחד המאפיינים הקשים של דיכאון".

"ילדים מאוד רגישים למצבם הנפשי של הוריהם"

להד מוטרד מכך שהשיח הציבורי מתרכז בהיבטים הרפואיים של הקורונה ולא בהיבטים הנפשיים. "דיכאון היא מחלה לא פחות קשה מקורונה", הוא אומר, "למה לא מדברים על בריאות הנפש? למה כששומעים על 325 אלף איש, שמגיבים לא טוב בגלל המצב ועלולים להגיע לדיכאון, לא מדברים על בריאות הנפש באופן מסודר, לא מגדירים לטיפול בזה תקנים?

ההפגנה מול בית ראש הממשלה. ״אנשים מאבדים את הנכונות להמשיך ולהיות תמימים ומשתפי פעולה״ (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"אצלי לוקח שלושה שבועות לקבל מענה, אבל במערכת בריאות הנפש לוקח גם תשעה חודשים עד שנה וחצי של המתנה. במערכת החינוך שלנו יש מיליון וחצי ילדים. מהם היו עד עכשיו 60 אלף שזקוקים לעזרה, ועכשיו מדברים על 80-75 אלף. מאיפה יש לנו את כוח האדם לטפל בזה?"

איזו אוכלוסייה צפויה להיפגע הכי קשה במשבר?
"במחקר שעשיתי עבור הפרלמנט היווני, במשבר הכלכלי הגדול שלהם, גילינו שהקבוצה בסיכון הכי גבוה הם בני 30-22, הקבוצה שצריכה להיכנס למעגל העבודה. הם סיימו ללמוד ואין להם לאן ללכת לעבוד כי מקומות העבודה לא מחפשים עובדים. הם כאלה שצברו חובות, נמאס להם לחיות על חשבון ההורים, הם ציפו לצאת למהלך של צמיחה ועצמאות וכל זה נקטע. מה שאתה רואה היום ברחובות (גל המחאה) הוא פועל יוצא מההבנה הלא מלאה אבל העמוקה של הקבוצה הזו".

איך הצעירים ביוון התמודדו?
"אחוז גבוה מהקבוצה הזו היגר מיוון, ומבחינת ההון האנושי הקבוצה הזו מאוד הידלדלה. אבל זה לא רלוונטי לנו, כי אין לאן להגר עכשיו. ואם אין לך מוצא, אתה עוד יותר בדיכאון, וזה ימשך הרבה זמן. קשה לנבא, כי אני לא מכיר מצב שאנשים היו סגורים במדינתם ואין להם מוצא החוצה, כי אף אחד לא מחפש אותם".

קואופרטיב העגלה במצפה רמון. "שאנשים ינסו ללכת למודלים של קבוצות ובארטר, כלומר חילוף מוצרים. כרגע" (תמונה באדיבות "העגלה")

קואופרטיב העגלה במצפה רמון. "שאנשים ינסו ללכת למודלים של קבוצות ובארטר, כלומר חילוף מוצרים. כרגע" (תמונה באדיבות "העגלה")

קבוצת סיכון נוספת היא, לדבריו, הילדים שמושפעים ממצב הוריהם. "כל המדדים הבינלאומיים מצביעים על כך שכל עליה של אחוז באבטלה משפיעה על כמעט אחוז בבעיות הנפשיות. ילדים מאוד רגישים למצבם הנפשי של הוריהם. אם ההורים מדוכאים, עצבניים וחסרי סבלנות, ברור שהם יושפעו. אני מניח שרוב ההורים מנסים עדיין, במאמצים גדולים, לנהל את החיים שלהם. אני לא יודע כמה יצליחו לעשות את זה, ואז בוודאי ובוודאי שזה ישפיע על הילדים".

"בשלב ההתפכחות אנשים בדיכאון, מלאי כעס"

את המחאה האזרחית המתעצמת נגד מדיניות הממשלה, להד מגדיר כ"שלב ההתפכחות", על פי מודל "שלבים בתגובת הקהל לאסון" (פארברו ופרדריק, 1996).

תקופת הסגר והתנהגות הציבור במהלכו היו, לדבריו, השלב השני במודל, שלב הקרוי "ירח הדבש". זה שלב שנמשך בין שבוע למספר חודשים, ובמהלכו אנשים דואגים לצרכיהם וצרכי זולתם, והתקווה הכללית לשיקום גבוהה.

"בשלב ירח הדבש", מסביר להד, "הציבור עושה את כל מה שמבקשים ממנו, גם אם זה נראה לחלוטין בניגוד לטבע, כמו להסתגר בבית, לא לפגוש את המשפחה וכל מה שעשינו בתקופת הסגר".

ומה קורה אחרי "ירח הדבש"?
"אנשים מאבדים את הנכונות להמשיך ולהיות תמימים ומשתפי פעולה. אז מגיע שלב 'ההתפכחות'. זה השלב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. הוא מאופיין באנשים בדיכאון, אנשים מלאי כעס, הכעס הופך לזעם, ומשתוללים ברחובות. אנשים מרגישים שאין מוצא, תחושת היחד מתפוררת. אנשים חזקים מצליחים להתארגן והפחות חזקים נשארים לבד. זה מוכר לנו הרבה שנים. זה שלב שלוקח הרבה זמן לצאת ממנו".

בראיון שערכנו איתך בתחילת המשבר, אמרת שעשייה היא פעולת נגד לחוסר אונים ולחוסר וודאות. נכון להסתכל על ההפגנות כעשייה, כאקט של שליטה?
"עכשיו, בשלב ההתפכחות, המצב שונה, הפעילות עכשיו לא נעשית כחוויה של שליטה. הפעילות הזו היא ניסיון נואש להכריח את המערכת להביא את המשאבים, או להתחיל בצעדים שיעזרו לי לצאת מהמשבר. הפעולה עכשיו היא המעבר מכעס לזעם. הממשלה הבטיחה להם הבטחות נפלאות ש'נעזור לכם'".

עד כמה התנהלות הממשלה משפיעה על המצב הנפשי של האזרחים?
"הבעיות המרכזיות הן לא רק בכלכלה, הן גם בתחומי המנהיגות, האמינות ועבודה מתוך תכנון, שלא נעשית בשליפה. זה דבר שלא רק אני מדבר עליו".

מה ניתן לעשות עכשיו?
"אנשים מסתובבים חסרי מעש וזה רק מוביל אותם לדיכאון, יאוש, כעס, אלימות בבית ובמשפחה. אנשים כרגע לא מחפשים פתרונות פילוסופים. בסולם הצרכים של מאסלו הם נמצאים בתחתית, בשורה אחת ושתיים, הם מחפשים אחר צרכים בסיסיים ותחושת ביטחון. זה מה שהם צריכים".

"לחזור לתפיסה כמה שיותר משפחתית-קהילתית"

מבחינת הפרט, להד מדבר על עזרה עצמית. "הפתרון הכוללני של ממשלת ישראל וגופים גדולים לא בידנו", הוא אומר, "הדבר היחידי הוא שהאדם יעזור לעצמו. ינסה למצוא בכל הזעם איזו שגרה מרגיעה ומכוונת. גם אם אתה יוצא להפגנה, תמצא זמן להשקיט את עצמך, תדאג לזמן להיות עם המשפחה, תדאג איפה לגייס כוחות, כי המשבר הזה לא הולך לעבור כל כך מהר. זה משבר יותר מסובך ממה שמכירים".

מתקני כושר ציבוריים בחוף בתל אביב. ״הפרט צריך למצוא זמן להשקיט את עצמו, לבלות זמן עם המשפחה, לדאוג לגייס כוחות״ (ChameleonsEye / Shutterstock.com)

מתקני כושר ציבוריים בחוף בתל אביב. ״הפרט צריך למצוא זמן להשקיט את עצמו, לבלות זמן עם המשפחה, לדאוג לגייס כוחות״ (ChameleonsEye / Shutterstock.com)

לדבריו, צריך לדבר על מערכת קהילתית: "שאנשים ינסו ללכת למודלים של קבוצות ובארטר, כלומר חילוף מוצרים. כרגע", הוא מסביר, "זה רק בידיך ובידי המשפחה שלך ליצור קבוצת תמיכה, שאולי תהיה מקור לרעיון או רעיונות תעסוקתיים.

"צריך לחשוב מחוץ לקופסה ולחזור לתפיסה כמה שיותר משפחתית-קהילתית, ולראות מה ניתן לעשות כדי לעבור את השלב הזה בגובה פני המים, לא הרבה מעל זה. הבדידות היא אולי הדבר הכי קשה שמלבה את הדיכאון. אם לפחות את זה נוריד, המצב כבר יהיה יותר טוב.

"אני לא רוצה להשמע כפילוסוף ניו אייג', אבל כדאי שאנשים יחשבו על קומונה, שיחשבו על משפחה רחבה, שיחשבו ביחד על תקציב משותף. משפחה עם הילדים הבוגרים שלהם, איך ביחד הם יכולים לקחת מחויבות כלכלית, לעומת יחידים שהבנק אולי לא מוכן לתת להם כרגע הלוואות. הרבה אינפורמציה יכולה לעזור – איפה ניתן לקבל סיוע כזה או אחר, או הכשרה מקצועית.

"אנשים צריכים לשאול את עצמם, האם אני מצליח להעסיק את עצמי בכיוון שיתן תחושה של אני קיים".