"קיבלתי מאות תגובות", אומרת דליה שימקו, בעקבות הופעתה השבוע בוועדת הקורונה בכנסת. "הרבה אנשים כתבו לי שהם בכו, שהם הרגישו שמישהו נלחם עבורם באמת. אנשים הרגישו שסוף סוף מישהו מדבר את כאבם. כתבו לי בעיקר אנשים מעולם התרבות, שחקנים ובמאים, שמרגישים שאין להם פה, שלא רואים את כאבם ולא זועקים את זעקתם".

שימקו (58), שחקנית, במאית, מורה ויושבת ראש איגוד במאי התאטרון, זועמת על ההתעלמות המוחלטת מעולם התרבות בחודשי הקורונה.

למה לדעתך התעלמו מכם?
"במשך שנים ארוכות נעשית פה על ידי השלטון דה-לגיטימיזציה של התרבות ושל האמנים. זה הגיע לשיא תחת הקדנציה של הגברת רגב שהיתה עסוקה במלחמה בנו ועשתה את זה בכישרון רב. אני חושבת שזאת רוח המפקד. שיש משהו, בסוג השלטון הקיים ובאיש העומד בראשו, שמרגיש מאוים על ידי חופש ביטוי.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"תרבות לא יכולה להתקיים בלי חופש ביטוי. אני מרגישה שהקורונה מספקת סיבות מספיק טובות כדי להשתיק אותנו, לסגור אותנו ולא לייצר אלטרנטיבות יצירתיות שימשיכו את הקיום שלנו ויביאו את הקול שלנו. בעצם מונעים מהציבור את כל מה שהתרבות מספקת לו. מרעיבים אותו תרבותית.

"אנחנו כל הזמן מנסים לסביר למה התרבות חשובה. בישראל הגיע מצב שצריך להסביר כל דבר – למה הרופאים חשובים, למה התרבות חשובה, למה סל תרבות זה דבר חשוב, חוץ מאולי להסביר למה מטוס ראש הממשלה חשוב ולמה יש ממשלה של 36 שרים. את זה לא צריך לסביר".

בוועדה השתמשת במילה השפלה.
"כן. אני מרגישה שיש השפלה. פתחו לשבועיים את התיאטראות. זה היה זמן מצוין כדי לעשות בדיקות, לראות אם המתווה הזה עובד. אבל זה לא נעשה. בטבלאות של חדרי הכושר, הבריכות, והאירועים, התיאטראות והמופעים אינם. אף אחד לא מתייחס אלינו, אנחנו כמו לא קיימים. אנחנו סגורים הכי הרבה זמן, ואף אחד לא בודק האם זה באמת מסוכן. בעיני זה מעיד על קשירת קשר נגד התרבות. שמים אותנו בצד ומרגישים נוח עם זה שאנחנו סותמים את הפה".

"אני רואה פחד, אני רואה ייאוש"

לדבריה, התקשורת משתפת פעולה, כי היא לא שמה את התרבות על סדר היום באופן גורף. "כשכן שמים, כל הזמן מראים פנים מוכרות של אנשים מאוד אמידים ומאוד ברייטינג, שכבודם במקומם מונח, אבל זה לא האנשים שיושבים פצועים כלכלית מכל הדבר הזה, ואלה גם לא האנשים שמאבדים את הקהל שלהם, כי הם בטלוויזיה. התקשורת קוראת לזה תרבות, אבל היא מדברת רק על ענף אחד בתרבות, שזה הבידור. יש דבר שנקרא אמנות, ואין כמעט התייחסות לאמנות ולאמנים".

בתקשורת כל הזמן מראים פנים מוכרות של אנשים מאוד אמידים ומאוד ברייטינג, שכבודם במקומם מונח, אבל אלה לא האנשים שמאבדים את הקהל שלהם, כי הם בטלוויזיה"

כמי שמייצגת את הבמאים, מורה ומנהלת אנסמבל, מה את רואה שעובר על השותפים שלך מענף התרבות?
"אני רואה פחד. אני רואה ייאוש. אני רואה מחשבות מאוד פסימיות. אנשים מפחדים שלא נחזור, ושאם נחזור, נחזור בצורה אחרת לגמרי ובמפורק. אני רואה פחד קיומי ממש. גם כלכלי וגם נפשי, אמנותי. אנשים מרגישים שלא רואים אותם. אלה האנשים שיוצרים את התרבות הישראלית, את הזהות הלאומית שלנו. זהות לאומית נוצרת ביצירה, בשירים, בסיפורים, במחזות, בסרטים. מאנשים שיצרו זהות לאומית הפכנו לאנשים שקופים. זה לא ייאמן, זה פשוט אבסורד. התחושה הזאת ניכרת גם בהפגנות. הצעירים מעולם האמנות מרגישים שאין להם פה עתיד בכלל".

מה עובר על שחקן שלא יכול לשחק?
"זאת סוגיה מאוד מורכבת. יש פה את הפנים הכלכליות, שזה קודם כל ההישרדות היומיומית. יש את הפחד הקיומי שהמדינה פולטת אותך החוצה ומשדרת שקיומך אינו חיוני לה. יש כאן את התחושה שאנחנו מאבדים את הקהל ואת הרלוונטיות שלנו לקהל. אנחנו חוששים שהקהל מתחיל לוותר על הדבר הזה שנקרא נשמה. יש כאן פחדים עמוקים מאוד ומצבים נפשיים קשים מאוד, מתח גדול".

אנשים מרגישים שלא רואים אותם. אלה האנשים שיוצרים את התרבות הישראלית, את הזהות הלאומית שלנו"

פסימיות מוחלטת?
"אנחנו נלחמים ומקווים שזאת פאזה, שזה יחלוף, שהדברים ישתנו ויחזרו, ואנחנו גם יודעים שאנחנו כן חיוניים מאוד. שקיומנו הוא באמת סלע הקיום של הזהות הלאומית הישראלית. אנחנו יודעים את זה והקהל יודע את זה".

בהקלטה קשה לשמוע. מה אמרה לך בוועדה ח"כ יוליה מילנובסקי (ישראל ביתנו)?
"היא אמרה שאנחנו כנראה צריכים למרוד כמו המסעדנים. היא אמרה שהממשלה הזאת כנראה מבינה רק כוח ושאסור לנו רק לדבר, שאנחנו צריכים לעשות. ואנחנו מתחילים בהחלט לחשוב בכיוון הזה. כשדבר כזה בא מחברת כנסת, את אומרת לעצמך, 'לאן הגענו'. אבל המשפט הזה 'לאן הגענו', מהדהד באוויר השכם והערב. אפשר להגיד את זה על כל כך הרבה היבטים של מה שקורה כאן כרגע. ואז ח"כ יפעת שאשא ביטון אמרה שאנחנו בכל זאת בכנסת, אנחנו לא מעודדים כאן המרדה. גם אנחנו לא רוצים להיות מורדים, אנחנו פשוט מרגישים שדוחקים אותנו אל הקיר".

יש פה את הפנים הכלכליות, שזה קודם כל ההישרדות היומיומית, ויש את הפחד הקיומי שהמדינה פולטת אותך החוצה ומשדרת שקיומך אינו חיוני לה"

משהו השתנה בעקבות ההופעה בוועדה? מישהו ממקבלי ההחלטות יצר קשר?
"אנחנו מחכים לשמוע מה המתווה החדש. בהתאם לזה נחשב את צעדינו. אני מקווה שימצאו דרך להחזיר את התרבות לפעולה. בכלל, הגיע הזמן שהמילה אמנות תיכנס לשיח הישראלי. יש הבדל בין אמנות לתרבות. תרבות היא כמעט כל דבר, גם יריד אוכל בדיזנגוף סנטר זו תרבות אוכל. אבל אמנות היא אמנות. המילה הזאת בכלל לא מוזכרת. למשרד התרבות קוראים התרבות והספורט. באנגליה יש מה שנקרא משרד האמנות. צריך לקרוא למשרד התרבות משרד האמנות, התרבות והספורט".

"מישהו הזמין את ההצגה ליום ההולדת שלו"

פרט לעבודתה כשחקנית ובמאית, שימקו מלמדת באנסמבל הנוער במרכז ביכורי העתים בתל אביב ומנהלת את אנסמבל "אספמיה".

מה עשית מהרגע שסגרו הכל?
"הייתי בחל"ת חודשיים וחצי, ובחודש יוני חזרתי לעבוד. זה מאוד שימח אותי. את אנסמבל אספמיה אני מנהלת, אז לא הוצאתי את עצמי לחל"ת. בשבועיים שפתחו אותנו קיימנו את 'ביס מהתפוח', מופע קברטי, על הגג של תיאטרון הסמטה. הופענו עם ההפקה שלי, 'מהפכניות', שרצה בתיאטרון תמונע, במתווה החדש, במרחק ועם מסכות. היתה הצגה סופר מרגשת ואז סגרו אותנו שוב. אז ישבתי וחשבתי על פורמט חדש".

איזה פורמט?
"אני ממציאה מחדש את 'מהפכניות'. אנחנו רוצים ויכולים להופיע בכל מקום, בבתים, בחוץ, על גגות. עשינו כבר הפקה בבית בנורדיה וזה פשוט היה מצמרר עד כמה זה היה חזק, אפקטיבי ויוצא דופן".

הופעתם בבית פרטי?
"כן. מישהו החליט להזמין את ההצגה ליום ההולדת שלו. הוא שילם עליה מחיר קורונה, והזמין את חבריו הטובים לצפות בהצגה בתוך המתווה של 20 איש".

איך התאמת את ההפקה לבית פרטי?
"בעצם פירקתי את ההצגה לרחבי החצר והרחוב, ואנשים צעדו בעקבות השחקנים. זה היה מדהים. אנחנו הולכים להופיע ככה גם מחוץ לתיאטרון חיפה באוגוסט. אני פונה לאנשים האמידים של ישראל: 'הנה, יש לכם אפשרות להזמין אמנות אליכם הביתה. קצת לסבסד אותנו. זה לא יזיק לתת את התחושה שאתם תומכים בנו'".