״אני לא יודעת מה זה לא לעבוד״, אומרת גילה אלמגור ל׳דבר׳, ״מגיל 15 וחצי אני עובדת, מגיל 17 אני שחקנית. אני לא יודעת מה זה לא לצאת מהבית״.

אתמול (א׳) הוכרז לראשונה על פתיחת ענף התרבות לאירועים. אבל אלמגור לא ממהרת להתלהב. ״צריך לחכות למתווה. כשנראה את זה קורה, ומה הכיוון, אפשר יהיה להגיד שיש התחלה. הופעות של זמרים ונגנים בחוץ זה בסדר. בקפסולות של 20 איש, אני לא יודעת איך זה יקרה בפועל. אבל תאטרון לא פועל בחלל פתוח בדרך כלל״.

איך זה בשביל שחקנית לא לעלות 5 חודשים על הבמה?
״אני אומר לך את האמת, אני כל הזמן מפחדת לא להיכנס למנהרות של דיכאון. אני כל הזמן נאחזת בקריאה, במוסיקה. מכורה לחדשות בטלוויזיה לצערי. אני כל הזמן אומרת ׳די, עד כאן׳. אבל זו גם התמכרות כי אני חייבת לדעת מה קורה פה ובעולם״.

״אוי למדינה ולעם שאין לו תרבות״

את חמשת החודשים האחרונים היא מבלה בעיקר בבית. עם בעלה יעקב אגמון. ממעטת לצאת החוצה. כדי לנשום אוויר היא עולה לגינה שהיא מטפחת בגג.

״פה ושם אני רואה סרטים. לצערי אני לא רואה את הנכדים ואת הבת שלי ועל חברים בכלל אין מה לדבר. למזלי אני פה עם אגמון, בעלי, ואנחנו יודעים לשתוק יחד הרבה זמן. אני עולה לגג, מסתכלת על הים. לפחות אני רואה א הים והוא יפה ולא אשפה וזבל שמשליכים. כל פרח שפורח אני נאחזת בו״.

את לא נשמעת אופטימית.
״קשה לי. תפסת אותי ביום לא טוב. אם אני אומרת קשה לי… אמא שלי אמרה לי ׳אוי לך ואבוי לך אם אנשים יידעו מתי קשה לך, ומתי יש לך כסף, ומתי אין לך כסף׳״.

לדעתך יש השלכות על החברה, כשאין לה תרבות?
״גם בטלוויזיה יש לפעמים פחמימה מנחמת, אבל תרבות זה לא זה. מי שלא מבין את הצורך בתרבות, בחיי עם ומדינה שלא ינהיג אותה. אוי לה למדינה ולעם שמתנהל ללא החמצן התרבותי הזה״.

יש לך ביקורת על התנהלות הממשלה במשבר.
״ל-900 אלף איש אין אוכל לתת לילדיהם. אנא אנחנו הולכים?! והם מתעסקים בעוד חודשיים הסכם תקציב, יאללה יש פה בני אדם, תדאגו לאוכל, ללחם, לתרבות. אני עברתי את כל המלחמות. לא היתה מלחמה כזאת. זו לא מלחמה עם אויב שאתה מכיר, עם נשק שאתה מכיר.

״אבל העונש הנוראי, הצרה היא שההנהגה לא מתגייסת. אולי קודם אי אפשר היה לצפות את האסון. אבל עכשיו אתה רואה את הממדים של האסון, תתגייס לזה. לאדם שאין לו לחם, לאימהות חד הוריות. במה הם מתעסקים עכשיו? בתקציב ככה או תקציב ככה?״.

״אני כמו בנק קטן, ישבתי וחילקתי כסף״

מאז שהופיעה אצל אופירה וברקו בשבוע שעבר, וסיפרה על מצבם של חבריה בתיאטרון היא החלה לקבל פניות מאנשים שרוצים לסייע.

״דיברתי בחריפות וזה כנראה נגע באנשים. פנו אלי אנשים טובים. מישהו מרחובות שהציע מקום לגור למי שצריך. פנו אלי והציעו תרומה כספית. מאז אני כמו עובדת סוציאלית וכמו בנק קטן, ישבתי וחילקתי כסף.

״קיבלתי שמות וצלצלתי לאנשים שאמרו לי ׳אני עוד מסתדר, תפני אליו שאין לו לחם׳. חילקתי קצת כסף וזה נתן לי להרגיש שליחת מצווה. זה אנשים שתרמו את הכסף, אני רק השליחה. אני אסירת תודה לאנשים שהכניסו את היד לכיס ונתנו לי לעזור לכמה חברים מהתאטרון ומאחורי הקלעים״.