65 מיליארד השקלים שבנק ישראל הודיע שיזרים לשוק ההון במטרה לשמור על יציבותו, מזכירים קטע מפורסם מהסדרה הספרדית 'בית הנייר'. הסדרה של נטפליקס מעלה את השאלות על מהותו של הכסף, וחשוב מכך – על האופן שבו אנו מקבלים כמובן מאליו את אופן יצירתו וחלוקתו.
חבורת השודדים המתוחכמים, שהחליטו להשתלט על המטבעה המלכותית של ספרד בשביל להדפיס מיליוני יורו, מונהגת על ידי ׳הפרופסור׳, שמסביר כי יתרונו של שוד מסוג זה הוא שהכסף נוצר יש מאין, ולמעשה הם אינם גונבים את כספו של אף אחד.
"מישהו אמר שהבנק המרכזי הוא גנב?"
באחד הפרקים האחרונים כאשר 'הפרופסור' פוגש בראקל, חוקרת המשטרה, הוא מטיח בה שבתוך שנים ספורות הדפיס הבנק המרכזי של אירופה למעלה מ-500 מיליארדי יורו. "את יודעת לאן הלך כל הכסף הזה? לבנקים. ישר מהמטבעה. לכיסי העשירים".
"מישהו אמר שהבנק המרכזי הוא גנב?" תוהה 'הפרופסור' בקול, "קראו לזה 'הזרמת כסף נזיל', והם שלפו אותו מהאוויר! מהאוויר!". הוא קורע למול עיניה הנדהמות של החוקרת שטר כסף, ומוסיף: "מה זה? זה חסר ערך. זה נייר. אני מבצע 'הזרמת כסף נזיל' אבל לא עבור הבנקים. אני עושה את זה כאן, בכלכלה האמיתית".
בלי דין וחשבון לציבור
צפייה בסדרה בעת הנוכחית מעוררת את הרצון ״להשתלט״ על בנק ישראל ולהדפיס מיליארדי שקלים, שנחוצים היום כמו אוויר לנשימה לעסקים קטנים, לעצמאים ולמשפחות שנקלעו למצוקה בעקבות הקורונה. אבל לפני שמתחילים לבנות דגם מקרטון של משרדי הבנק בירושלים, עולה שאלה בסיסית יותר: מדוע במדינה דמוקרטית אין דיון ציבורי על השאלה כמה כסף קיים במשק וכיצד הוא מתחלק? למה בנק ישראל, שמחלק בהינף יד 65 מיליארד שקלים לבנקים הגדולים שבבעלות בעלי ההון, אינו חייב בדין וחשבון לציבור, שהוא הריבון?
מסתבר שעד אמצע שנות השמונים, הדפסת כסף והשימוש בו היו נתונים בידי הממשלה (הנבחרת על ידי הציבור), והיא יכלה לעשות בכלי הזה שימוש למימון שירותים והוצאה ציבורית, למשל בעתות משבר כמו המשבר הנוכחי. רק בשנת 1986, במסגרת התכנית לייצוב המשק, נחקק תיקון לחוק בנק ישראל הידוע בכינוי "חוק אי הדפסת כסף", האוסר על הבנק להלוות למדינה כספים כדי לממן את הוצאותיה. בכך הוא יישר קו עם הקונצנזוס הניאו ליברלי שהשתרש במדינות המפותחות במהלך שנות השמונים, בטענה של שמירה על המשק מהידרדרות לאינפלציה.
מאז התיקון לחוק, לממשלה אסור להורות לבנק ישראל להדפיס כסף חדש. גם אם הבנק מעוניין להגדיל את כמות הכסף הנזיל במשק, הוא אינו יכול לעשות זאת באמצעות הזרמת כספים למערכות הרווחה, החינוך, הבריאות, או אפילו לחשבונות הבנק האישיים של אזרחי ישראל. החלופה האפשרית היחידה היא להזרים כסף למערכת הפיננסית שבבעלות בעלי ההון. כשמדובר בהם, כנראה שהחשש מאינפלציה מוסט הצידה.
את העיוות הזה אפשר לשנות, ללא כל צורך בסרבלים אדומים, מסיכות דאלי ורובים. כל שנדרש על מנת שניתן יהיה להזרים באמצעות הבנק המרכזי 'כסף נזיל' גם למקומות שבהם הוא באמת נחוץ, זה לשנות את החוק.
