מספר מדינות ב-OECD בוחנות מהלך חדש להתמודדות עם החורבן הכלכלי שהביאה מגפת הקורונה: מעבר לשבוע עבודה בן 4 ימים בלבד.
בבריטניה, גרמניה, פינלנד ואירלנד דוחפים כבר מספר חודשים לאימוץ שבוע עבודה מקוצר, בטענה שקיצור מבוקר יכול לסייע לעסקים לצלוח את משבר הקורונה. יו״ר ההסתדרות ארנון בר-דוד הודיע בשבוע שעבר על כוונתו לקדם את קיצור שבוע העבודה גם בישראל.
ההצעה לעבור ל-4 ימי עבודה במדינות המפותחות, הולכת וצוברת תאוצה אצל העובדים כמו גם אצל המעסיקים. ההנחה היא שעסקים רבים זקוקים למסלול שיאפשר להוריד את שעות העבודה של עובדיהם כדי לחסוך בעלויות, מבלי לפטר ולאבד אתם.
הרעיון הבסיסי שנידון במדינות השונות הוא הארכת סוף השבוע, מיומיים לשלושה ימים, בלי לפגוע בשכר העובדים. ההצעות לאופן ביצוע המהלך מגוונות, אבל רובן מכילות תקופת הסתגלות, בה הממשלה תפצה עסקים בעבור חלק משעות העבודה שאבדו.
תקופת ההסתגלות תאפשר למשק "להתרגל" לשבוע עבודה מקוצר, על ידי התאמת רמות השכר והמחירים למצב החדש.
התמיכה בקרב המעסיקים מתרחבת
למרבה ההפתעה, מעסיקים לא מתנגדים בהכרח לרעיון של קיצור שבוע העבודה. יותר ויותר מעסיקים בכלכלות המפותחות מקבלים את הטענה שמהלך כזה יתרום לעלייה בפריון העסקים.
ב-2019 חברת בת של מייקרוסופט ביפן ערכה "ניסוי", במהלכו קיצרה את שבוע העבודה ל-4 ימים בלבד. בנובמבר של אותה שנה, פרסמה החברה את תוצאות הניסוי: עלייה של 40% בתפוקה, לעומת השנה הקודמת.
אנדרו ברנז, איש עסקים בריטי שקיצר את שבוע העבודה בחברה ניו זילנדית שבבעלותו, כתב לאחרונה ספר שעוסק בהצלחת הניסוי (״שבוע עבודה בן 4 ימים – כיצד מהפכת העבודה הגמישה יכולה להגביר פיריון, רווחיות, ותחושת סיפוק, וליצור עתיד בר קיימא״).
סקר שנערך בקרב מעסיקים אירים מעלה ש-50% מהם מתייחסים לאפשרות של קיצור שבוע העבודה כאפשרות ״ריאלית״.
תקדים היסטורי
שבוע עבודה של חמישה ימים, הנהוג כיום באירופה וצפון אמריקה, החל גם הוא כתגובה למשבר כלכלי קשה. על אף קיצור הדרגתי בשעות העבודה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, רק בזמן השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30, החלו ממשלות המערב ליישם שבוע עבודה קצר ממה שהיה נהוג קודם לכן. מעסיקים חויבו לתת לעובדים יומיים חופשה בשבוע, על פי חוק.
ארה"ב אימצה חוק שקובע מקסימום של 40 שעות עבודה שבועיות ב-1940, הוא שבוע העבודה המוכר לנו כיום. (בישראל שבוע העבודה עומד על 42 שעות, ובמדינות ה-OECD על ממוצע של 40 שעות). הרקע לחקיקה אז, היה שהשפל הגדול שגרם לפיטורים המוניים. חבילת התמרוץ הממשלתית, הידועה בשם ה״ניו-דיל״, הכילה סעיפים שקיצרו את אורך שבוע העבודה, הפחיתו עלויות למעסיקים ועודדו עסקים ללהחזיר עובדים.
