ד"ר יהודה מרכוס עבד כביוכימאי במעבדות של אוניברסיטת תל אביב במשך 22 שנה, עד שלפני כשנה החליטה האוניברסיטה לסיים את העסקתו. לאורך שנותיו באוניברסיטה הוא הועסק כעובד זמני והחוזה עמו הוארך כל כמה חודשים, ללא כל קביעות או זכויות סוציאליות. "אחרי מעל עשרים שנה, חשבתי שיוקנו לי כמה זכויות, אך הסתבר לי שלא", הוא אומר בצער.
למרות נסיונו הרב והעובדה שגייס לאורך השנים מיליוני שקלים עבור האוניברסיטה במענקים למחקר, מרקוס מעולם לא הצליח לקבל משרה אקדמית. יום אחד הפרופסור שעבד תחתיו יצא לפנסיה, ובתוך זמן קצר מצא עצמו ללא פרנסה. "זה כמו פרעה שמת וקוברים איתו את כל משפחתו ורכושו. מעבדה נסגרת, וכל מי שעובד שם נשלח הביתה".
מרכוס לא לבד: כ-1,500 עובדי מחקר ופרויקטים באוניברסיטה מועסקים תקופות ארוכות כעובדים זמניים ללא זכויות. עובדים "שקופים", חלקם עם תואר שלישי. לפני ארבע שנים הם התאגדו בהסתדרות, ומאז הם נאבקים על תנאי העסקה הוגנים שיוסדרו בהסכם קיבוצי, מול סירוב עיקש של הנהלת האוניברסיטה להכיר בהם ולהיכנס למשא ומתן. לפני כחודש הכריזו העובדים על סכסוך עבודה, שיאפשר להם לנקוט עיצומים.
התפקידים שממלאים העובדים שמחוץ להסכם הקיבוצי הם בליבת העשייה של האוניברסיטה: מנהלי מעבדות, הנדסאים, אנשי מחשוב וחוקרים. הם עוסקים בהפעלת ציוד, יצירת והובלת מחקרים מדעיים, כתיבת מאמרים, גיוס מענקים והוראה לסטודנטים בתארים גבוהים. למרות חשיבותם, הם לא נקלטים להעסקה באוניברסיטה כעובדים מן המניין.
"לא רציתי למצוא את עצמי בגיל חמישים מפוטר ביום אחד"
"רצינו לבוא ולשנות את זה, להתאגד ולשפר את התנאים", מספר ל'דבר' ד"ר מרדכי רונן (43), יו"ר הוועד. הוא בוגר הטכניון, בעל תואר שלישי במדעי החיים, ועובד באוניברסיטת תל אביב מזה שש שנים כמנהל מעבדת מחקר בתחום מדעי הצמח.
"החוזה האישי מתחדש כל שלושה חודשים", אומר רונן, "אנחנו לא צוברים חופשה. מפרישים לנו מינימום של פנסיה, ואין מה לדבר על עלייה במשכורת". לדבריו, לפני שש שנים הכריז מנכ"ל האוניברסיטה הקודם, מרדכי כהן, על 'הקפאת סטטוס', כך שגם המנהלים הישירים לא יכלו יותר להעלות את השכר של העובדים הזמניים.
ההחלטה הצטרפה לשורת פגיעות בתנאי העבודה של העובדים שמחוץ להסכם הקיבוצי. במקביל ראה רונן ראה כיצד עמיתיו המבוגרים ממנו נפלטים החוצה מהאוניברסיטה, ללא תנאי פרישה או יכולת לעשות דבר בנידון. "הגענו למצב שאין אפשרות להיקלט כעובדים קבועים, ואין עתיד תעסוקתי. לא רציתי למצוא את עצמי בגיל 50 מפוטר ביום אחד, ללא זכויות, ומתחיל לחפש עבודה".
בשנים האחרונות הוביל רונן מהלך הצטרפות של עובדי המחקר והפרויקטים להסתדרות יחד עם פריה דווה, עובדת מחקר מזה 11 שנה. הם החתימו מאות מעובדי המחקר והפרויקטים על הצטרפות להסתדרות והגיעו ליציגות הנדרשת בחוק. למרות היציגות, ההנהלה לא הכירה בוועד, בטענה שישנו כבר ועד מנהלי אחד באוניברסיטה ואינה מתכוונת לנהל מו"מ מול שני ועדים.
ההנהלה דורשת ממובילי המאבק לעבור למשרות קבועות
דווה משלמת מחיר על מאבקה, במה שנראה כמו נסיון השתקה להתאגדות מצד ההנהלה. האוניברסיטה הודיעה לה שהיא מועברת להעסקה בתקן קבוע, אך בתפקיד פקידותי ובשכר נמוך ב-5,000 שקלים מהכנסתה הנוכחית. מעבר לפגיעה בהכנסה, כניסה לעבודה קבועה הייתה מונעת מדווה להמשיך במאבק של כלל עובדי המחקר. "אני אם יחידנית, אין אצלי משכורת נוספת בבית. אבל ההצעה הגיעה בניסיון להוריד אותי ממאבק של ארבע שנים בוועד".
דווה סירבה להצעה, ולפני שבועיים זומנה לשימוע לפני פיטורים, על אף היותה חברת ועד. "ברור לי שההזמנה שלי לשימוע מראה לי את הדרך החוצה", היא אומרת, "אבל אני אישית מקווה שזה לא יגיע לשם."
לדברי רונן ודווה, לא מדובר במקרה הראשון בו הנהלת האוניברסיטה דורשת מעובדים המעורבים במאבק ההתאגדות לעבור לתקני קביעות, ומאיימת עליהם בפיטורים אם לא יעשו זאת. הם מבינים שזה חלק מהמאבק. "היה ברור לנו שככל שנתקדם יותר עם הוועד, יותר יתנכלו לנו", אומרת דווה, "גם את העובדת שניסתה להתאגד לפניי השתיקו באופן הזה. והבנתי שינסו להשתיק אותנו, כי היה לזה תקדים."
ההסכם הקיבוצי נתקע בשנות השבעים
שורש הבעיה, מסבירים דווה ורונן, הוא שההסכם הקיבוצי לעובדי המנהל באוניברסיטה לא עודכן מאז שנות השבעים. לפי אותו הסכם, לאוניברסיטה אסור היה להעסיק עובדים מחוץ להסכם הקיבוצי בכל התפקידים שנכללו בהסכם. ככל שהתפתחו מקצועות חדשים, שאינם נופלים תחת הגדרת המקצועות בהסכם, עובדים רבים מתחום המעבדות והפרויקטים מצאו את עצמם בחוזים אישיים של עובדים זמניים. "באוניברסיטה פשוט בחרו להעלים עין", אומר רונן.
"על כל עובד שפורש מהאוניברסיטה, היא בעצם מוותרת על תקן מסקטור הפקידות, שזה התקן הכי זול, ובמקומו מביאה עובד מחקר, שהיא מגדירה כעובד ארעי", אומרת דווה, "אפשר להגיד שחוסכים עלינו. להתחייב מול אדם לקביעות זו התחייבות של המון כסף. אם לוקחים עובד ארעי אז נפטרים מההתחייבות הזו".
"ההנהלה בחוצפתה הפרה את ההסכם הקיבוצי משנת 1973, וטוענת שההסתדרות מפרה את ההסכם הקיבוצי בזה שכביכול מקימים עוד ועד מנהלי", אומר רונן, "זה מגוחך. ההסתדרות יכולה להקים כמה ועדים שהיא רוצה ולקבוע מי הנציגים של העובדים ובעיקר, ההנהלה מתעלמת מזה שהיא זו שהתחילה, בניגוד להסכם, להעסיק עובדים מחוץ להסכם הקיבוצי"
"הם לא עונים לשום מכתב שלנו כי הם יודעים שאם יגיבו, זו תהיה הכרה בקיום הוועד. לכן אין מצדם שיתוף פעולה" אומרת דווה.
יהודה מרקוס מתאר בעייתיות נוספת בהעסקה הארעית: "האופציה הכי זולה למחקר היא כתיבת פוסט דוקטורט. חלק גדול מהחוקרים מנוצלים על ידי עבודה על מלגות, לא משלמים עליהם מס הכנסה או זכויות סוציאליות. מבחינת האוניברסיטה, מדובר בפועל בחצי מעלות של עובד רגיל".
"זו בעיה מערכתית באקדמיה, ההנהלות חוששות מתקדים"
לטענת רונן, ההנהלה עושה כל דבר כדי למשוך זמן ולא לחתום על הסכם קיבוצי. "שמעתי שמנכ"לים של אוניברסיטאות אחרות התקשרו למנכ"ל הנוכחי של האוניברסיטה, גד פרנק, בדרישה שלא ייכנס למו"מ מול הוועד, כדי לא ליצור תקדימים. זה מפחיד אותם, ובצדק, כי זו בעיה מערכתית שקיימת בכל אקדמיה. לכן אנחנו מנסים לארגן תביעה כלל אוניברסיטאית, בכל הארץ, כדי להראות שכלל העובדים הארעיים שעובדים היום באקדמיות הם עובדי ליבה".
למרות ההתנכלות שלטענתה היא חווה והפחד מפיטורים, דווה נחושה להמשיך במאבק. "יש לי אמונה שהדברים יסתדרו, כי אני עושה משהו טוב", היא אומרת, "אני מאמינה שאנחנו עושים פה מהלך שהוא טוב ונכון".
באוניברסיטת תל אביב בחרו שלא להגיב לטענות.
