צביקי מורן (34), נגן קרן יער מתל אביב, חי בימים אלה בין יצירה למחאה. בין הוראת מוזיקה ב'זום' ונגינה ברחוב, הוא נמצא בחזית מחאת הנגנים והזמרים "נגן על התרבות", שנולדה מהמחאה בבלפור. ביום ראשון השבוע ניגן בשערי היכל התרבות בתל אביב עם 150 נגנים את "מארש האבל" מאת פליקס מנדלסון-ברתולדי, במחאה על התנהלות הממשלה במשבר הקורונה.

"המארש הזה מסמן בשבילי את הכאב של מה שאנחנו חווים בתקופה הזו", הוא אומר. "איזה משהו פנימי שמזעזע את הנפש. לי הוא מרגיש מאוד תואם את התחושות בתקופה הזו, זעקה פנימית, חוסר אונים, אי ודאות. זה מרגש אותי כל פעם מחדש כשאנחנו מנגנים את זה".

ההפגנה נועדה, לדבריו, למחות על דחיקתו של עולם התרבות מחוץ לתכנית החזרה המדורגת לשגרה. "זה לא הגיוני שנהיה בשלב כל כך מאוחר. בפתיחה שאחרי הסגר הראשון עבדנו לפי התו הסגול והתנהלנו למופת. באולמות, בניגוד למקומות אחרים, אתה יודע בדיוק מי מגיע, אתה יודע ויש לך שליטה בדיוק על מי יישב איפה. אתה יכול לבודד, לשמור מרחקים, לעשות קפסולות בקלות, יש כרטוס אלקטרוני".

השפעתו של המשבר על עולם התרבות הישראלי הרסנית. רק אתמול (חמישי) פורסם כי הנהלת האופרה הישראלית שלחה ל-53 זמרי המקהלה מכתבי שימוע לפני פיטורים. משרתה של בת זוגו של מורן, טל ברגמן, זמרת אופרה, לא נפגעה לעת עתה. "היום, למזלי אני עוד מלמד ומתפרנס, ואני רואה את החברים שלי, ורואה את בת הזוג שלי, שלא שרה כבר שמונה חודשים ולא נראה אופק למתי היא תחזור. משם גם נולד המאבק שלנו".

איך מנהלים בית של שני מוזיקאים בתקופה הזו?
"זה מורכב. ההישארות בבית מזמנת רגעים יפים ונעימים אבל גם רגעים מורכבים מאוד, וגם עם בן אדם שאתה הכי אוהב בעולם, זה לא פשוט לפעמים להיות כל הזמן ביחד".

עם בת זוגו, זמרת האופרה טל ברגמן כשהופיעו במקביל, היא ב"עלובי החיים" והוא ב"שלוש אחיות". "היא לא שרה כבר שמונה חודשים ולא נראה אופק למתי היא תחזור" (צילום: אלבום פרטי)

מבחינה כלכלית, כרגע הם מסתדרים, אבל דואגים לעתיד. "אני מקבל שכר מההוראה והניהול, ויש מענקים שעוזרים, בעלת הדירה המדהימה שלנו עוזרת לנו המון ובאה לקראתנו בשכר הדירה. הפיצויים הם לא כמו השכר המלא אבל זה בסדר, אנחנו לא רעבים ללחם".

"מספיק סולו אחד קטן וזה וואו"

הוא החל לנגן בקרן יער כשהיה בכיתה ו'. מאז, השלים תארים במוסיקה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר למוסיקה 'מאנס' בניו יורק. "אני מנגן 23 שנה, שני שליש מחיי", הוא אומר בחיוך.

איך בכלל מגיעים לנגן בקרן יער?
"בימים אלו הרבה ילדים מגיעים דרך תכנית 'בית ספר מנגן', אבל כשאני הייתי ילד בשנות ה-90 בנהריה זה לא היה". בתחילה ניגן על אורגנית ("פשוט נמשכתי למוזיקה") ובהמשך, בבית הספר, למד לנגן בחלילית. "נורא רציתי להיכנס לתזמורת העירונית. הגעתי למנהל הקונסרבטוריון והוא נתן לי את קרן היער. היום אני יודע להגיד שהיו חסרים להם בתזמורת נגני קרן יער, ולכן קיבלתי אותה לידיי. בעצם, לא בחרתי בכלי, הכלי סוג של בחר בי, אבל אני הכי שמח בעולם שזה קרה, זה כלי מדהים".

וכשמוסדות התרבות פתוחים, יש עבודה: "כשאתה מנגן על כלי כמו קרן יער אתה נכנס לתזמורות מהר מאוד. לתזמורת צריך שתי קרנות יער לפחות, לרוב צריך ארבע, ולפעמים אפילו שש ושמונה. בישראל יש רק כמה עשרות נגנים מקצועיים, ככה שהיחס בין מספר הנגנים המקצועיים לכמה צריך הוא תמיד לטובתנו".

קרן היער, הוא מסביר, זה כלי שנמצא בדרך כלל ברקע. "זה הכלי הזה שלא תשים לב כשהוא מנגן אבל תשים לב כשהוא מפשל. הוא עוטף את התזמורת ויוצר איזשהו מימד וצבע מדהים. לקרן היער יש צליל מאוד מיוחד. מספיק סולו אחד קטן וזה וואו. קטעי הסולו של קרן היער בתוך התזמורות הם בדרך כלל קצרים, אבל מאוד עוצמתיים".

ומסתבר שמדובר בכלי נגינה ארוך למדי. "קרן היער הסטנדרטית היא באורך 3.8 מטרים. בעבר היא היתה בצורה של חישוק מגולגל, בלי כל הפיתולים בפנים, כדי שיהיה אפשר להתנייד איתה. ציידים היו סוחבים אותה על הסוס, וכשהם לא היו מנגנים היה אפשר לסחוב את זה על הכתף. עם הזמן נוספו עוד צינורות, שסתומים ולחצנים".

הכלי שוקל אמנם רק שלושה קילו, אבל אחיזתו מסובכת למדי. "מניחים חלק מהמשקל על הרגל או לגמרי באוויר, והאחיזה מעוותת בגלל שיד אחת נמוכה מהשנייה והגוף מקבל פיתול. זה מאוד קשה לשמור על שיווי משקל".

"יש לי תלמידים שפשוט צריכים לדבר עם מישהו"

"מה שהכי נורא עבורי", מספר מורן, "זה שקצת לפני הקורונה קם הרכב חדש שנקרא 'תזמורת התיאטרון הישראלי'. הייתה לנו הצגה עם דרור קרן על פי סיפורו של חנוך לוין, 'אישל ורומנצקה'. זה התחיל כהצלחה מסחררת ובשנייה אחת זה נסגר. אני לא יודע מה יהיה עם ההצגה ומה יהיה עם הגוף הנפלא הזה שקם".

התזמורת הזו קמה, לדבריו, מתוך צורך להקים גוף שייצג ויכבד את נגני התיאטרון, ויתן להם מקום על הבמה. "בהרבה הצגות תיאטרון הנגנים נמצאים באיזה חדר אחורי ומושמעים במערכת ההגברה. זה נשמע כמו איזה פלייבק. ופתאום היינו על הבמה, 14 נגנים, שחקן, זמרת. הקהל ראה אותנו מנגנים, צוחקים ומתרגשים מההצגה. זו חוויה מדהימה, זה לא אותו הדבר". חוץ מזה, מסביר מורן, הקמת תזמורת התיאטרון עוזרת לשמור על זכויותיהם של הנגנים.

חוץ מהאפשרות לזעוק את זעקת האמנים, המאבק שהוא בין מוביליו מאפשר לו לנגן. "בין לבין אני לא מנגן. וזה בוער בי. מעבר לכסף, זה חוסר שבוער בנשמה. כשאני יוצא ומנגן בהפגנות אני חוזר חי יותר".

בהפגנה מול ביתו של שר הבריאות יולי אדלשטיין (צילום: אלון שפיגל)

מלבד עבודתו בתזמורת התיאטרון, שהופסקה בינתיים, מורן גם מלמד נגינה בקונסרבטוריון בירושלים ובקונסרבטוריון בקרית אונו, שם הוא גם מנהל את תכנית "בית ספר מנגן", תכנית לימודי נגינה בבתי הספר.

הלמידה המקוונת מאתגרת, לדבריו, אבל חשובה לתלמידים. "במשך חודשים פגשתי את התלמידים האלה דרך המסך. מצד אחד זה קשה, זה מתיש ודורש ריכוז. מצד שני, בכל פעם אני רואה מחדש כמה שהמשך הקיום של השיעורים האלה נותן לילדים המון. היציבות הזו שמשהו נמשך בתוך השגרה המוזרה הזו, שיש להם יחס אחד על אחד ממישהו, זה מאוד חשוב. יש לי תלמידים, ילדים קטנים בכיתה ד'-ה', ששיעורים שלמים לא היינו מנגנים, הם פשוט היו צריכים לדבר עם מישהו".

"ילדים, מבוגרים וכל מה שבאמצע"

לאחרונה, מורן מנגן, כאמור, גם ברחוב, עם רביעיית "קרנות הרחוב". "הקורונה דחפה אותנו להעלות מופע שגם מסביר על הקרן. העלנו את המופע גם לילדים וגם בבית דיור מוגן. יש לנו עוד שני קונצרטים בשבועות הקרובים. זה מאוד מרגש, אתה רואה כמה הם זקוקים לזה, ילדים מבוגרים וכל מה שבאמצע. לשמוע מוזיקה חיה, לראות את הנגן. אין לזה תחליף".

צביקי מורן במופע בנחלת בנימין בתל אביב עם רביעיית "קרנות רחוב". "אתה רואה כמה אנשים זקוקים לזה" (צילום: אלבום פרטי)