נראה שהוא היה שם תמיד, ברחוב ארלוזורוב בתל אביב: גדול, רחב, מוקף במרחבים ירוקים וגדר ברזל גבוהה. על הגג קובייה סוציאליסטית, סמלית, צבועה באדום בוהק,  ולמרגלותיו שלושה תרנים גבוהים עם דגל המדינה ושני דגלים של הסתדרות העובדים. בית הוועד הפועל, בית ההסתדרות. היו שקראו לו "הקרמלין", אולי מתוך פחד מהגוף שהיה שנים רבות הגדול והחזק במדינה, ואולי רמז לחזות הסובייטית של המבנה.

אבל המבנה אינו סובייטי כלל וכלל. "נעשה בו מאמץ להשתמש בחומרים שהם על טהרת תוצרת הארץ", אומר האדריכל מיכאל יעקובסון. "בעולם מעריצים את הסגנון הזה שנקרא ברוטליזם. הבטון החשוף כמו אומר: 'אנחנו ישראלים, צברים, רגילים לאור השמש, ואנחנו חושפים את החזה ולא צריכים טיח לבן. צריך ברוט, חומר גלוי חשוף'".

"חזית (פסאדה) של בטון חשוף, רב-שכבתית, תלת-מימדית, בדגם שתופס את כל שטחה ומשמש כמערכת הצללה לחלונות המשרדים"

בטון, מתכת, זכוכית, אבן מסותתת או פראית. מי שתכנן ובנה את הבניין רצה להגיד, "האמת שלי היא בחומרים גלויים", אבל הישראלים לא אהבו את האפור. חשבו שהוא מאיים.

"הלילה פוצצו את בניין ההסתדרות. את בניין הוועד הפועל, פה מולנו, כאן מתחת לחלון שלך פוצצו הלילה", אומר פוקס לשטוקס במערכון שכתב אפרים קישון, "אני לא שמעתי שום התפוצצות", עונה שטוקס ומתלונן מדוע היה צריך להתעורר בשביל ידיעה כזו. "מה זאת אומרת שאתה תישן בשעה שחצי העולם נהרס?! אתה יודע מה זה לפוצץ בניין כזה בלילה?! אתה מבין מה זה?", מתרעם פוקס, ונשבע שלמרות שלא הוא ולא שטוקס שמעו פיצוץ, הבניין הרוס.

אחרי דין ודברים משעשעים מאוד, פותחים השניים את החלון ורואים שהבניין עומד על תילו. שטוקס מתלונן ופוקס מגן על עצמו ואומר: "הלילה פוצצו, ועד הבוקר בנו אותו מחדש". שטוקס מתעקש: "האם נראה לך הגיוני שאפשר להקים בניין עצום כזה בלילה?!". ומקבל תשובה מוחצת: "… אתה לא יודע למה מסוגלת ההסתדרות".

"זהו הבניין הממלכתי הראשון שקם פה"

הקומפלקס כולו גדול מאוד וכולל את הבניין המרכזי בעל החזית הגדולה הפונה אל הרחוב, ועוד שלושה בנייני משרדים על פניהם חולפים בעת ההליכה אל עבר הכניסה לבניין המרכזי. "צריך להבין את הפריסה של הבנוי ביחס לפתוח", מסביר יעקבסון, "המדשאה הגדולה היא למעשה 'גן פורמלי', יש לו תפקיד, להאדיר את הבנוי, את המתחם. הוא מאדיר את היחס שבין הרחוב לבניין. בין השטח הפתוח לבנוי".

כשעומדים מול הבניין עצמו, ממש מקרוב, חשים גם כיום את כובד המשקל ההיסטורי שלו. "צריך להבין את העוצמה של הבניין", אומר יעקובסון, "ב-1953 הוא קומפלקס המשרדים הגדול ביותר בתל-אביב, וככל הנראה בארץ כולה. לא היה דבר כזה".

גרם המדרגות שמוביל אל הקומות העליונות (צילום: דייאנה פאל)

המגרש נרכש על-ידי ההסתדרות ב-1946 מ"קבוצת נהגי דן", שתכננו לבנות במקום שכונת מגורים. האזור היה אז אזור ספר, סמוך לכפר סומייל, אזור פראי, מתפתח, לא בנוי. עלות בניית המתחם הגיעה למיליון ורבע לירות (כ-42 מיליון שקלים של היום). "כשהמתחם נבנה, בין 1949 ל-1953, עדיין היה בארץ משטר של צנע", אומר יעקובסון. "רבבות התגוררו במעברות, עדיין היו הדים ממלחמת העצמאות, לא היה עדיין מבנה של כנסת ישראל בירושלים, לא היה כלום. למעשה זהו הבניין הממלכתי הראשון שקם פה".

את הבניין תכנן האדריכל דב כרמי, לימים חתן פרס ישראל, שהוביל צוות גדול של אדריכלים, מהנדסים ומעצבים, ובהם צבי מלצר, מריאן גרינהאוז, מלכיאל קוטלביץ', יצחק ישר, יצחק משה לבקוביץ', מאיר צרפתי ומארק פינטל. העיצוב הוא ברוח הסגנון שתווה האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר.

לבניין חזית (פסאדה) של בטון חשוף, רב-שכבתית, תלת-מימדית, בדגם שתופס את כל שטחה ומשמש כמערכת הצללה לחלונות המשרדים. רק במבואה חלונות זכוכית גדולים.

"פועל המשקיף על הנכנסים אל הבניין" (צילום: דייאנה פאל)

הרעיון המרכזי של המתכננים היה ליצור בניין משרדים שבמרכזו העובד, הפועל. כך, לכל עובד יש משרד, ולכל משרד לפחות חלון אחד. כל החלונות מוצללים במערכת הצללה קבועה, ומזג האוויר במשרדים נעים. כל חזיתות הבניינים במתחם נבנו כך. "זה היה לפני שהומצא התריסול המוכר", מסביר יעקבסון, "זה מהפלסטיק, שזז, והיה יותר משוכלל".

״מרגישים שהוא אחד הבניינים החשובים״

כשעולים במדרגות הכניסה אל לובי הבניין, מבינים כי החשש היה לשווא. הלובי הומה אדם, נשים וגברים, דוברי עברית וערבית, חילונים ודתיים. המבואה מרשימה עם פסליהם של ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון. "יש בה סורג שעיצב יוחנן סימון, המשלב דמות של פועל המשקיף על הנכנסים אל הבניין", אומר יעקובסון, "וגרם מדרגות מרשים שמוביל אל הקומות העליונות".

קומת הכניסה בבית הוועד הפועל. "במרכז הלובי יש עמדת ביטחון גדולה והיא העמדה המקורית משנות ה-50" (צילום: דייאנה פאל)

כיום הבניין בשיפוצים. "בלובי לא נגענו", אומרת אדריכלית ההסתדרות, יפעת גבריאל. "במרכז הלובי יש עמדת ביטחון גדולה והיא העמדה המקורית משנות ה-50, גם גרם המדרגות והמעקה מקוריים, וכמובן הסורג שעיצב יוחנן סימון.

"המקום נראה אחרת", היא אומרת, "התחלנו לאט לפרק ולהתעסק במרחבים הציבוריים. הכנסנו פסיליטיז אחרים – בית קפה, חדר אוכל משופץ. דברים חדשים, מודרניים, אבל לא פלצניים ולא מנקרי עיניים. אנחנו מוסיפים חומרים מחממים לבניין האבן הקשה. לא עוד עובד מחתים כרטיס, אלא מקום שרואה את העובד, שנותן כבוד לאדם העובד".

פסל ברל כצנלסון לצד ספרייה עם ספרי הוצאת 'עם עובד' (צילום: דייאנה פאל)

"בעבודה בבניין מרגישים שהוא אחד הבניינים החשובים" (צילום: דייאנה פאל)

"המשרדים", מסבירה גבריאל, "הם לא משרדי היי-טק, במובן החיובי. הם לא מרחב עבודה פתוח שכל עובד צריך למצוא בו מקום ישיבה. לכל עובדת ועובד יש פינת עבודה משלה, עם חלון, שולחן ומחשב". "בעבודה בבניין מרגישים שהוא אחד הבניינים החשובים. נעשה כאן ניסיון לדחוס הרבה רעיונות בבניין אחד. רואים שהמעצבים של הבניין היו מהנדסים ורואים שהם היו גברים. יש בו המון אגו גברי".

"בניתם בניין בעל הוד והדר"

"בנייננו אינו בניין אבנים, אלא בניין לבבות", כתב על ההסתדרות ברל כצנלסון, "אבן מונחת במקום שמניחים אותה, לב האדם תמיד מפרכס, תמיד זע ונע. בניין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה, ותמיד יש לשאול האם הקו נטוי לעומת החזון".

דמותו של ברל מביטה על הנכנסים והיוצאים מהבניין במבט תקיף אך אבהי. "ניסו לבנות את 'הארמון של הפועלים' בדומה ל'ארמון התרבות' האירופאי", מסביר יעקובסון. "בניין ענק המכיל 302 משרדים, חדרי ישיבות וקפיטריה, אבל הם לא השכילו לשלב בתוכו אלמנטים עיצוביים מיוחדים וגם לא חללים גדולים במיוחד".

אולי הם לא רצו, גם כך הבניין גדול כל כך עד שאי אפשר להתעלם ממנו. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה של המדינה הצעירה, הוזמן לטקס חנוכת הבניין וסרב תחילה לבוא. "בניתם בניין בעל הוד והדר", הקניט את ראשי ההסתדרות. "אני לא הייתי עושה את מה שעשיתם, אבל אם כבר עשיתם, אבוא". ואכן הגיע עם רעייתו וגם נאם.

ולא רק ראש הממשלה. גם נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק ורעייתו, שרים ונכבדי ציבור אחרים. "סמוך לשעה 5", נכתב ב'דבר', למחרת, ב-2 ביולי 1953, "מופיעים הנשיא וראש הממשלה, קהל הנוכחים קם על רגליו ומריע לכבודם. נשמעה נקישת פטיש, יו"ר הישיבה, ד. זכאי, מי שהיה המזכיר הראשון של הוועד הפועל, פותח את הישיבה. בנשיאות: הנשיא, ראש הממשלה וחברי הוועדה המרכזת, בשורה שלאחריה – שרי הממשלה".

עוד נכתב בעיתון באותו יום: "בית ההסתדרות הוא מרכז, תלפיות לשלושת-רבעי מיליון הנפשות הקשורות בארגון האדיר הזה הקרוי הסתדרות העובדים הכללית. מאות אלפי עובדים ועובדות – בעיר, בכפר, במפעל-החרושת הגדול, במחנות העולים, המחצבים אשר בערבה ובהר, באניות השטות בים, בספינות האוויר, בכל שירותי המדינה השונים – זה הבית להם הוא, לענייניהם החברתיים, הארגוניים, הכלכליים, התרבותיים, ובמידה רבה – המדיניים".

כיום הבניין בשיפוצים, גג בניין ההסתדרות,  (צילום: דייאנה פאל)

על הגג, מסיבות והופעות

בקומה ה-7 של הבניין ממוקם אולם בינ"ה, בית נבחרי ההסתדרות, שהוא מעין "משכן הכנסת" של וועדי העובדים. מהאולם יש יציאה אל גג הבניין, שבו התקיימו בעבר "מסיבות" פנימיות, ובתקופת הקורונה, ארחה בו ההסתדרות הופעות ששודרו ב"זום" אל ציבור העובדים. מהגג נראית היטב הגינה הגדולה שלמרגלות הבניין.

הגינה, כמו שגרירות של מדינה אחרת

"הפלנו את חומות הקרמלין", אמר יו"ר ההסתדרות ארנון בן-דוד, ביום בו הוסרה חתיכת הגדר האחרונה שהקיפה את המתחם . "עבורי, כיליד תל אביב וכמי שעבד בה כל שנותיו, הפתיחה של הגן הזה משמעה שהבית הזה פותח שעריו לציבור ונפתח לאורבניות התל אביבית. לא עוד חומות וגדרות, אלא דשא פתוח לבני הנוער, למשפחות, לחרדים ולחילונים".

הגינה המחודשת שנפתחה לקהל הרחב. תכננו: אדריכלית הנוף חוי ליבנה והאדריכל האחראי צחי אסא (צילום: דייאנה פאל)

"ספריה פתוחה לציבור" (צילום: דייאנה פאל)

את "גינת ההסתדרות" המקורית תכנן אדריכל הנוף יצחק קוטנבר, והיא כללה בעיקר מדשאה גדולה, ששימשה במשך השנים כמקום כינוס לעובדים וגם לצורכי מחאה. בשנות ה-50 וה-60, ילדי תל אביב נהגו לחגוג בה את חג השבועות, ובשנים האחרונות התקיימה בה מדי שנה עצרת האחד במאי של ההסתדרות ותנועת הנוער העובד והלומד.

את הגינה המחודשת, שנפתחה השנה לקהל הרחב, תכננו אדריכלית הנוף חווי ליבנה והאדריכל האחראי צחי אסא. פרויקט השיפוץ שלה נמשך כשנה, וכיום משולבים בה פינות מידע היסטוריות, שביל תנועות הנוער, ספרייה ציבורית ובית קפה, ובימי שמש היא הומה ממבקרים.

כשנכנסים לגינה מרגישים כאילו נכנסים לשגרירות של מדינה אחרת. הניגוד בין בנייני המשרדים הנוצצים – מגדלי הזכוכיות של תל אביב, לבין הגינה שתוחמת את שדירת בנייני הבטון החשוף, חריף. "לפני כמעט שנתיים, כשארנון (בר-דוד) נבחר", אומר עו"ד אופיר אלקלעי מנכ"ל ההסתדרות, "הוא אמר שהחלום שלו הוא לפתוח את ההסתדרות לציבור הישראלי. בן גוריון אמר: 'היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים', וארנון עשה פה היסטוריה".​