תיאור שכתבה באחד התיקים שניהלה בעבודתה בסנגוריה הציבורית, יכול ללמד על רגישותה האנושית ותפיסת עולמה של כריסטינה חילו-אסעד, שמונתה השבוע לשופטת שלום בתל אביב:

"בן 18 ושלושה חודשים הוא היה, מראהו כשל נער בן 16, נכנס אל תא המפגש כשהליכתו שפופה וראשו שמוט. מבויש, מושפל, גורר רגליו. ניתן היה להבחין מיד שאינו נועל נעליים לרגליו, אלא ניילונים שנקשרו בגומיה.

"נעליו נלקחו ממנו לבדיקת טביעות נעל. 'צרכי חקירה' זה נקרא. איש לא חשב לספק לו נעליים חלופיות, אפילו נעלי בית היו מספקות את הצורך בכסות הולמת לדריכה על האדמה.

"הוא הרים את ראשו בפליאה כאשר שמע את שמו בערבית, ועוד מאישה. מבטו המופתע התחלף חיש מהר במבט תחנונים: 'הוציאי אותי מכאן', אמר ללא מילים. לאחר כמה משפטים התבררה גודל הזוועה. הוא טולטל בין תחנות משטרה, ומשלא היתה מיטה פנויה, נאלץ לישון על ספסל ממתכת מאחורי אחד הדלפקים בתחנה.

"העבודה בסניגוריה הציבורית מספקת לי, מדי יום, מורה נבוכים למהותה של חירות, לעתים במובנה המילולי גרידא, אך לרוב, חירות במהותה המזוקקת ביותר, כזו שנוגעת בכבוד, בצלם האנוש".

"יש לה תפיסה ניהולית רחבה"

חילו-אסעד (41), נשואה ואם לשלושה, היא השופטת הערבייה היפואית הראשונה. את ההתמחות שלה כעורכת דין מתחילה עשתה במשרד של פרופ' דוד ליבאי, ולאחריה המשיכה לעבוד שם. ב-2005 התקבלה לסניגוריה הציבורית, ולפני כשש שנים, כשהיתה רק בת 35, נבחרה לנהל את מחלקת המעצרים בסניגוריה הציבורית, מחוז מרכז.

דורית נחמני אלבק, הסניגורית הראשית של מחוז מרכז, מתארת את מחלקת המעצרים כחדר המיון של הסנגוריה, שפועל 24 שעות ביממה. במחלקה נקלטים כל העצורים, שם הם מקבלים ייעוץ, ליווי בחקירה וייצוג בבית המשפט. על המערך הזה ניצחה חילו-אסעד הן מהפן התפעולי והן מהפן המשפטי; ושמשה כתובת ל-150 סנגורים חיצוניים.

"יש לה תפיסה ניהולית רחבה", אומרת נחמני-אלבק, "היא קובעת יעדים וסדרי עדיפויות, לא מתפשרת, מדייקת, ושואפת כל הזמן למצוינות ולשיפור".

בהמלצה למינויה של חילו-אסעד לשופטת, כתבה נחמני-אלבק: "זו זכות עבורי להמליץ לכהונת שופט. איני נוהגת להמליץ תכופות לתפקידי כהונה ואני בוררת את המקרים. במקרה של כריסטינה לא היססתי לרגע. מדובר במועמדת מצוינת ואין בליבי ספק שהמערכת תצא נשכרת".

בשנים האחרונות, היא מספרת, עסקה חילו-אסעד בדיני מעצרים בוועדות בכנסת ובחקיקה, וייצגה מספר פעמים תיקים בבית המשפט הקהילתי, דבר שהיא "רואה כשליחות".

הישג בבית המשפט העליון

לאחרונה גם זכתה חילו-אסעד בהישג מרשים בתיק שהגיע לבית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הטיל על נאשמת תשעה חודשי עבודות שירות בעקבות חבלה. שירות המבחן המליץ על שירות לתועלת הציבור (של"צ) בשל ההליך השיקומי המרשים שעברה, אך בית המשפט דחה את הבקשה.

הסנגוריה ערערה לעליון, שביטל את העונש ופסק שירות לתועלת הציבור. "מדובר במקרה חריג", מסבירה נחמני-אלבק. "אישה הצליחה לעבור תהליך שיקום מרשים ובמוקד הדיון הייתה שאלת השיקום וכמה בית המשפט שוקל את זה".

בערעור שהגישה, תיארה חילו-אסעד את התהליך השיקומי שעברה הנאשמת ושכנעה את בית המשפט לתת לו בכורה ולהפעיל לחץ על המדינה לבטל את עבודות השירות. "מדובר בהתערבות חריגה בגזר דין כזה, שעל פניו מקל", מדגישה נחמני-אלבק. "זו גם התערבות חריגה של ביטול כל עבודת השירות".

לדברי נחמני-אלבק חילו-אסעד היא "עורכת דין בעלת ידע רחב בכל דיני המשפט ובדיני מעצרים בפרט. העבודה שלה מתאפיינת בהעמקה יסודית, ירידה לפרטים, חשיבה יצירתית, כושר ניתוח חד ויכולת להפריד בין עיקר לטפל. היא חרוצה ויעילה, יש לה שפה עשירה, מדויקת וקולחת, וגם אחרי הרבה מאוד שנים, המוטיבציה ומוסר העבודה שלה ממשיכים להיות גבוהים".

"השראה ודוגמה להרבה תלמידות"

בקרב היפואים מינויה של חילו-אסעד לשופטת הוא מקור לגאווה. "יש לנו כבר שלושה שופטים ביפו", אומר ד"ר יוסף משהראוי, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב, חוקר עמוד שדרה ופיזיותרפיסט ויו"ר ועדת ההיגוי לשילוב ערבים באוניברסיטת תל אביב.

"העובדה שמדובר הפעם בשופטת זו אמירה חשובה לחברה בכלל ולחברה הערבית בפרט", אומר משהראוי. "כשיש מישהי, יפואית, שמשמשת דוגמה להרבה מהתלמידות, זאת השראה ואין כמו השראה אישית כדי לעודד הצלחה ביפו. כשהן רואות שזה אפשרי, שאין פה החלטות על פי מגדר, אלא מקצועיות, אכפתיות, שרואים את האדם על רקע מה שהוא עשה, זה מעודד אותן להשקיע ולהצליח".

לדבריו, יפו היא "סיר לחץ של הרבה בעיות. החינוך היה לא טוב הרבה שנים ועד עכשיו אנחנו מתמודדים עם תוצאות לא טובות. לתלמיד ביפו לוקח הרבה זמן למצוא את עצמו ורבים לא הולכים להשכלה".

על חילו-אסעד הוא אומר כי "מדובר באישיות נינוחה, עניינית, שלא מאבדת עשתונות. האישיות והאכפתיות החברתית וההתמדה זה בדיוק מה שצריכה להיות שופטת, ולכן מדובר באישיות מתאימה ביותר וגאווה אישית גם כחבר משפחה ויפואי. לנתינה ולהשקעה יש בסוף תוצאה מדהימה, ולא רק לאלה שבולטים ברמה הפרטית, שהם לא רבים. כשאתה בנתינה זאת השראה להרבה בנות ביפו. יש לנו שופטת ביפו".

"הבת עשתה את זה בדרכה"

משהראוי היה מיודד עם אימה של כריסטינה, נאדיה חילו ז"ל, שהייתה חברת הכנסת הערביה-נוצרייה הראשונה (מפלגת העבודה). חילו כיהנה גם כסגנית יו"ר נעמת, והייתה יו"ר ראש היחידה למעמד האישה במרכז השלטון המקומי.

בספרה, "פורצת הדרך מעג'מי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מתארת חילו האם את ההשפעה הגדולה שהייתה לסבה על אימה, סלווה. באותם ימים התגוררה המשפחה בלוד ואביה החליט לשלוח אותה ללמוד ביפו שנחשבה אז לעיר הגדולה שבה אפשר להתקדם: "סלווה תלמד ביפו. מדי יום תעלה על האוטובוס המאסף שיביא אותה מלוד ליפו. משם תמשיך ברגל עד בית הספר 'אלהראא', ובתום יום הלימודים תעשה את הדרך חזרה ללוד. סלווה היא נערה מוכשרת מאוד, יהיה זה פשע למנוע ממנה את המשך לימודיה ולבלום את שאיפותיה…".

במשפחת חילו המצוינות עוברת, כך נראה, בתורשה. משהראוי אומר שישנם קווי דמיון בין חילו לבתה. "ברמה האישית, היא (נדיה חילו) היתה אישה אמיצה, שאמרה את דבריה בנינוחות. כמובן גם בפעילות הציבורית היא הגיעה לשיא – אישה שהגיעה להיות חברת כנסת, וגם זו השראה. הבת עשתה את זה בדרכה".

איאת אבו-שמיס, משוררת יפואית, שמפעילה את פרויקט 'ערביות יפואיות מצליחות' כתבה על חילו-אסעד במסגרת הפרויקט שלה כבר לפני כשנתיים, ותיארה את פעילותה הציבורית: "כריסטינה פעילה חברתית כבר שנים, והיא חלק מקבוצת הורים פעילים אשר ייסדו את הקהילה הדו-לשונית ביפו, שפעלה להקמת מסגרת חינוכית משותפת. מקבוצה של הורים בודדים מונה הקהילה כיום מאות משפחות וילדים הלומדים בחינוך הדו לשוני במסגרת הגנים ובית הספר…

"כריסטינה מתגייסת לפרוייקטים חינוכיים של משרד המשפטים, ומרצה בבתי ספר תיכוניים בנושאים הקשורים למניעת עבריינות נוער. היא גם מרצה בהתנדבות בבית הספר התיכון של בנה הגדול על נושאים הקשורים לעולם המשפט".

"יש בה משהו מאוד אצילי"

מירב קליין הקימה יחד עם חילו-אסעד ופעילים נוספים את הגן הדו-לשוני ביפו. הן הכירו כשהבנים של שתיהן, כיום בני 17, למדו יחד באותו גן יהודי. "כשהם עלו לגן חובה שתינו איבדנו שעות שינה מהשאלה לאיזה בית ספר לשלוח אותם. היו רק או בית ספר ליהודים או בית ספר לערבים. חיפשנו איך אנחנו יכולות לשים אותם בבית ספר יחד. אז התחלנו לעבוד בלייצר מסגרת דו-לשונית ושוויונית. זאת הייתה עבודה שנוצרה בזכות הרבה אנשים מיפו, אבל בפירוש כריסטינה היא אחת הנשים הבולטות בפעילות הזו לאורך כל הדרך".

קליין מתארת אישה בעלת יכולות ניהול ומנהיגות שנכונה להיאבק: "בכל השנים הייתה התנגדות של העירייה. לפני שפתחנו את הגן הראשון ב-2013 היה מאבק רציני. המקום של כריסטינה היה מאוד משמעותי כי יש לה יכולות ניהול ומנהיגות, ובסיטואציה כזו, כשיש מאבק, היא האדם שהצליח להיות במגע עם הרשויות, עם משרד החינוך ועם העירייה ממקום מכבד. יש בה משהו מאוד אצילי. היכולת להיאבק תוך כדי שמירה על הכללים ועל שיח. בלעדיה זה לא היה קורה".

קליין מספרת שהגן הדו-לשוני שהקימו היווה השראה למוסדות חינוך נוספים בעיר. "זאת צורה שהשפיעה על דברים שקורים ביפו. היום זה ברור שיש הצגות דו-לשוניות, יש המון כבוד לכך שאנשים חיים פה בשתי שפות. זה משהו שמאוד נוכח פה מעבר להקמת בית הספר".

גם קליין מתייחסת לדמיון בין חילו-עסאד לאימה. "כריס היא ממשיכת דרכה של אמא שלה בהרבה מובנים. גם אמא שלה הייתה פעילה למען זכויות נשים והובילה מאבקים חברתיים. היא באמת גאווה להורים שלה, לאבא שלה שחי וחוגג את זה, ולאמא שלה שמסתכלת מלמעלה. רואים בה מודל ביפו. היה לי חשוב לשתף את הילדים שלי בזה שיש נשים אמיצות וחזקות. זה חלק מהחינוך שאני רוצה לתת לילדיי. ואין ספק שהיא דוגמה ומופת לפריצת תקרות זכוכית".