עו"ד חיים רביה, חבר לשעבר במועצה להגנת הפרטיות במשרד המשפטים וממייסדי עמותת "פרטיות ישראל", הזדעדע מההיקף העצום של מידע האישי, אותו מבקש משרד התקשורת לאסוף במסגרת שימוע חדש, שפורסם בתחילת השבוע. במסגרת השימוע מבקש המשרד מחברות התקשורת למסור מידע על השוק, הדרוש למשרד לצורך עיצוב הרגולציה וקידום התחרות.

"חשוב לי להדגיש, אני לא יועץ משפטי של אחת מחברות הטלפוניה או התקשורת שאליהן השימוע מופנה", אומר רביה בתחילת הראיון. ועובר מיד לביקורת חריפה על המגמה הכללית שבתוכה הוא משבץ את המעשה הספציפי הזה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"ישראל בוגדת באמנה הבסיסית שבין מדינה לבין אזרחיה, לפיה אם יהיו שומרי חוק היא תעזוב אותם לנפשם. ישראל הפכה להיות מדינת מעקב. זה לא הופיע משום מקום, זה הופיע בהדרגה, כשהמדינה מרשה לעצמה יותר ויותר לצפצף על הפרטיות של האזרחים".

במה זה מתבטא?
"מצד אחד, המדינה עיגנה את הפרטיות בחוק יסוד כבוד אדם וחירותו, הפסיקה מהדרת אותה כזכות חוקתית ומצד שני, בקצב הולך וגובר, בכל פעם שבא לה המדינה דורסת ורומסת את הזכות לפרטיות".

מה כבר המדינה יודעת על האזרחים?
"זה מתחיל בחוק המאגר הביומטרי, זה עובר לחוק נתוני אשראי, לפיו המידע על התנועות הכספיות של כולנו נמכרות לכל מי שחפץ בהן. כל אחד יכול לפנות לכל לשכת אשראי ולבקש דו"ח אשראי על משהו. זה ממשיך בחשיפה של נתוני התקשורת של כולנו לגופי ביטחון. השב"כ, שעוקב אחר אותות התקשורת שלנו מאז שנת 2002. בשנה האחרונה זה פשוט קיבל פרסום בגלל הקורונה.

"תוסיף גם את משטרת ישראל שמנטרת את התנועות של כולנו בדרכים בין עירוניות וברשויות מקומיות מסוימות דרך רשת של מצלמות במעגל סגור שזכתה לשם "עין הנץ". מעולם לא היה בישראל פער גדול כל כך בין השפה הנמלצת שפרטיות מתוארת כזכות יסוד חוקתית לבין הביזוי הנמשך שלה בחיי היומיום".

אז בעצם משרד התקשורת מרשה לעצמו לבקש את המידע כי זו הנורמה?
"כשזה הרקע, אז טבעי שמשרד התקשורת גם יחמוד את הנתונים האינטימיים ביותר שלנו, שמראים כמה זמן שוחחנו בטלפון, כמה זמן צפינו בטלויזיה, מה נפח התקשורת של האינטרנט שאנחנו צורכים, איזה חבילות תקשורת יש לנו, היכן בדיוק אנחנו גרים, כמה אנחנו משלמים בעבור השירותים".

משרד התקשורת טוען שהוא צריך את המידע כדי לשפר את שוק התקשורת
"אבל המידע המבוקש הוא חסר תקדים. יש שם 102 שדות מידע שמשרד התקשורת מבקש על כל אחד ואחת מהלקוחות, כולל מספר הדירה בבניין שבו הוא גר. אמנם, הם לא מבקשים את השם הפרטי והשם המשפחה, אבל אפשר לזהות אותך בעזרת הכתובת המדויקת, מספר הבניין ומספר הדירה".

לא עניין מקרי או חד פעמי

"עד כמה המצב מופרך?" שואל רביה ומיד עונה "את השימוע הזה המשרד מפרסם כשאין שר ממונה במישרין, אלא רק ממלא מקום. אנחנו בתקופה שהמערכת הפוליטית, שממילא העניין שלה בפרטיות הוא אפסי, נמצאת במערכת בחירות והיד לא רועדת כשהם כותבים את מסמכי השימוע".

לפי העיתונאי אבי וייס, השימוע הזה פורסם על ידי בכיר במשרד שבכלל לא מורשה לדרוש מידע מחברות תקשורת
"לא מדובר ביציאה מקרית של פקיד. זה לא יוצא מתחת ידו של משהו שהחליט יום בהיר אחד שהוא תומך בזה. זה הלך המחשבה במשרד התקשורת ובהרחבה בממשלת ישראל. היועצת המשפטית של משרד התקשורת מכותבת על מכתב השימוע ואין מסמך כזה שיוצא בלי שהייעוץ המשפטי רואה ומאשר אותו".

זה בכלל חוקי שמשרד ידרוש לקבל לידיו כל כך הרבה מידע?
"אין כאן עבירה פלילית על החוק, יש כאן שימוש ציני בוטה לרעה בכח למטרות לא ברורות. זו אי הבנה תהומית, במקרה הטוב, של הזכות לפרטיות במרקם החוקתי של ישראל, זלזול בסודיות המסחרית של חברות תקשורת ועצלות אינטלקטואלית.

"המשרד מבקש לעבור מיד מאפס למאה. לא ניכר שניתנה מחשבה כלשהי לאפשרות להשיג את מטרות השימוע בדרכים אחרות. אי אפשר להבין, למה קידום התחרות – שהוא ערך חשוב, אבל לא זכות חוקתית, דורש לדעת בדיוק מה צריכת התקשורת של השכנה גופמן בקומה 4 בדירה 15".

הבעיה היא לא אבטחת המידע אלא עצם האיסוף.

לשיטתו של רביה הבעיה היא בכלל לא עניין של אבטחת המידע או הסכנה שידלוף מהמאגרים הממשלתיים. לטענתו עצם אחזקת המידע על ידי הממשלה היא הבעיה.
"אני לא מתנגד להעברת המידע למשרד התקשורת כי זה ישמש למטרות אחרות. אני מתנגד להעברת המידע נקודה", הוא אומר. "זה לא עניינו של אף שר או פקיד ממשלתי מה נתוני התקשורת של כל אחד מאתנו. לכל היותר הוא צריך לאסוף נתונים סטטיסטים או מצטברים על כל השוק, בלי לדעת ברמה האישית".

"הממשלה הולכת וצוברת מידע אינטימי על כל אחד ואחת מאתנו ויום אחד מישהו שם יבקש גם להצליב את המידעים האלה, ואנחנו רואים מה קורה במדינות כמו סין במצבים כאלה, כאשר ניתנים ציונים של אחריות אזרחית לכל אזרח. זה לא עניינה של המדינה. היא בוגדת באמנה הבסיסית – אם תהיו שומרי חוק אני עוזבת אתכם לנפשכם".

במקביל למה שתיארת, רוב האנשים נותנים באופן וולנטרי אינסוף מידע על עצמם לגורמים מסחריים – לחבורת סלולר, לגוגל, לפייסבוק. זה לא מטריד?
"זה מקרה שונה. יש שם מידה של הסכמה. אפשר לדבר על זה, אבל זו סוגיה שונה, אין לך ברירה אלא לצרוך שירותי תקשורת מספק בישראל, ואז אין לך ברירה, אלא להעביר מידע לממשלה . אם אתה לא רוצה להעביר מידע אודותיך לפייסבוק – אל תשתמש. אל תשתמש בוואטסאפ – תשתמש בגוגל".

אבל עוד לפני השימוע, רשויות המדינה יכולות לדרוש מהחברות מידע, והן כמעט תמיד נענות בחיוב.
"אלו בקשות מידע על אנשים ספציפיים, לא איסוף מידע על אזרחים שומרי חוק, והן צריכות גם לשכנע שופט שיש צידוק לבקשות מהסוג הזה".

איך עושים הבחנה נכונה בין מה ראוי לאסוף ומה לא?
"זה תפקידו של משרד התקשורת לאסוף מידע על שוק התקשורת, זה לא התפקיד שלו לאסוף מידע על אנשים. הקורונה חשפה את המדינה באור מפלצתי כאגרגטור של מידע אישי שאין לו גבולות".

תגובות

בעניין דירוגי האשראי, אומר לדבר צוריאל תמם, הממונה מטעם בנק ישראל על רפורמת דירוג האשראי כי למעט לקוחות בעלי מידע שלילי, הליך העברת המידע מצריך הסכמה של הלקוח.

תגובת ממשרד התקשורת: "דרישת המידע המדוברת נמצאת בהליך שימוע והמשרד פתוח לקבל את תגובות הציבור והחברות לנושא. יש לציין כי המשרד נמצא בעיצומו של פרויקט להקמת מערכות שיאחדו את כלל דרישות המידע, מהלך שצפוי לקצר ולפשט את תהליכי העבודה של החברות והמשרד לטובת כלל הציבור.

"המהלך נועד להבטיח שמירה והגנה על הצרכנים בכל הקשור לאיכות תשתיות התקשורת, רמת התחרות והמחירים בשוק, מניעת אפלייה בין מנויים ועוד.

"מדי שנה המשרד מטפל במאות פניות ציבור הנוגעות לסוגיות צרכניות מסוגים אלה, וביתר שאת בתקופת הקורונה בה תשתיות התקשורת הפכו קריטיות ליכולת לנהל שגרת חיים מרחוק- לימודים, עבודה ועוד. היעדר המידע הרלוונטי פוגע ביכולת המשרד להבטיח כי האינטרס הציבורי נשמר.

"בהיבטי הגנת הפרטיות נדגיש כי הנתונים המבוקשים אינם חושפים את זהות המשתמש ויאובטחו כנדרש".

אזרחים המעוניינים בכך, יכולים להגיב לשימוע בכתובת: cohenta@moc.gov.il, עד ליום חמישי 18/02/2021.