טל סוחמי (37) ואלעד דגן (38), שני חברי ילדות מקיבוץ משמר הנגב, פתחו את מסעדת 'מנסורה' לפני שלוש שנים. הם התמקמו בין במוסכים של רחוב סלמה בתל אביב, בשולי שכונת נגה, והגישו אוכל ים-תיכוני. בסטטיסטיקה האכזרית של מסעדות בתל אביב, מנסורה הייתה בצד של המיעוט שמצליחות לשרוד את השנה הראשונה. עם מסעדה מלאה ערב ערב הם הרגישו שהם פיצחו את השיטה עד שהגיעה הקורונה. מאז, הם מצאו את עצמם נאבקים על הישרדותם.

השותפות הקולינרית בין סוחמי לדגן, החלה כבר בשלב מוקדם. "כשהיינו בצבא, קיבלנו דירה ליד דירה בשיכון הצעירים של הקיבוץ. היה לנו מטבח משותף בחוץ שבו היינו מבשלים ארוחות ועושים על האש לחבר'ה. שדרגנו את העמדה, הבאנו תנור, עמדת עישון, ציוד לעל האש. שם הג'וק נולד" מספר סוחמי.

. "אני מפסיד פה 2,000 שקל בכל יום שהמסעדה סגורה. כדי שהעסק יעבוד ויזרמו מים ואנשים יעבדו קצת אני צריך לפתוח כשאפשר, גם אם אני מפסיד כסף מהפתיחה". מסעדת מנסורה (צילום: הדס יום טוב)

סוחמי מדגיש שמנסורה היא לא מסעדת יוקרה. כיאה לקיבוצניקים מהנגב, זו מילה שהם סולדים ממנה. "יקר פה נכון, אבל זה לא מכוון ליוקרה. אנחנו באים ממקום מאוד כנה וארצי, לא מסטטוס. המחירים פה לא זולים כי החומרים איכותיים מאוד, האוכל ברמה גבוהה, אבל העיצוב פשוט ואין מפות לבנות ופלצנות. כשאני מגיש יין לא מעניין אותי אם הכוס היא מקריסטל. אנחנו מאוד מנסים לא לעסוק בלעשות הצגה, ושהאוכל יהיה באמת טוב, לא רק לעשות סמלים של איכות".

הגנים מכתיבים את סדר היום של המסעדה

"במרץ, כשהקורונה נחתה עליינו, זה היה קודם כל שוק", אומר סוחמי. "הרגשנו קורבנות של המציאות. מין – כמה מר גורלנו", מוסיף דגן לדבריו. אבל עם הזמן הדברים התחילו להתבהר. "בנקודה הראשונה אתה רואה רק שחור. אתה מסתכל ואומר לעצמך: איך הגעתי לנקודה הזאת עם התיק הזה על הגב, ואיך אני יוצא מזה?"

היכולת שלנו לפתוח תלויה קודם בשאלה אם הגן פתוח. אח"כ שואלים אם אפשר או אי אפשר להושיב לקוחות בחוץ, אם אפשר טייקאווי"

"אחר כך, מבינים שזה המצב ומנסים להסתגל. אתה מבין שיש לך כלי ורסטילי שאפשר להשתמש בו להרבה דברים. הצורך של אנשים להנות מאוכל טוב, תמיד קיים, ואתה מנסה למצוא דרכים יצירתיות לשרת את האנשים גם בזמן הנוכחי".

דגן אומר שהעבודה במסעדה  מוכתבת בסופו של דבר על ידי הפתיחה והסגירה של הגנים. "הנשים של שנינו עובדות, ולשנינו יש ילדות צעירות. אז היכולת שלנו לפתוח תלויה קודם בשאלה אם הגן פתוח. אח"כ שואלים אם אפשר או אי אפשר להושיב לקוחות בחוץ, אם אפשר טייקאווי או אי אפשר. גם זה כל הזמן משתנה".

הבלאי הכי גדול הוא במוח

"במרץ-אפריל קיבלנו מענק משמעותי מהמדינה, אחר כך קיצוצו את המענקים. את המענק של מאי יוני קיבלנו רק לפני חודש", אומר דגן, שטוען כי העיכוב במענקים בא על חשבון המסעדה. "סכום ששמנו בצד כדי להחליף את הריהוט שרצינו להחליף הרבה זמן כי הוא כבר מתקלף ומתנדנד הלך על התשלומים האלה. גם אם נותנים לך מספיק זה עדיין מכסה רק חלק. זה לא מכסה את הפרודוקטים שזרקת לפח, לא מכסה על הכסף שאתה שופך כל פעם על לסגור ולפתוח מחדש".

"את התשלומים למדינה הקפאנו. אבל שכר דירה יורד, לספקים שילמנו, הם עצמאיים כמונו. המענקים הגיעו ולא הגיעו אז מאוד קשה לעמוד בזה", הוא מוסיף. "בסוף אתה שורד מהרזרבות שלך, מכסף שאתה לוקח מהבית, שחלקן הן הלוואות שלקחת ותצטרך בסוף להחזיר".

אתה לא יודע איך האוכל יגיע לבנאדם. יכול להיות שלקוח הזמין אוכל ב-1000 שקל והשליח וולט שם את המשלוח שלך אחרון, כי מה איכפת לו?"

"עיקר העבודה שלנו היא הישרדות מנטליות", אומר סוחמי, "לא להיכנע, לא לוותר. אנחנו נעזרים במענקים, עזרה מהעירייה בארנונה, מביאים כסף מהבית. הפחד הגדול שלי עם המענקים והחל"תים זה שאני לא יודע מה החשבון שיגיע בסוף. הדבר הכי קשה בהכל זה שהאמון פשוט נגמר. כל אחד אומר את מה שמשרת אותו ואי אפשר להאמין לאף אחד".

"הדבר היחיד שישבור אותנו זה אם אלה יהיו הבחירות האחרונות במדינת ישראל, אם תישאר פה מדינה דמוקרטית. יש פה עניין יותר גדול מאם אני אשרוד או לא אשרוד". טל סוחמי (צילום: רתם שמואלי)

סוחמי ודגן מעדיפים שלא לעבוד עם אפליקציות המשלוחים "אנחנו בקושי מוציאים משלוחים, משלוח ביום שאנחנו עושים בעצמינו עם האוטו. זה לא רק העניין של הכסף", אומר דגן. "זה האוכל שלך שאתה לא יודע איך הוא מגיע ללקוח, כל פעם מישהו אחר שאתה לא מכיר בא לקחת, אתה לא יודע איך האוכל יגיע לבנאדם. יכול להיות שלקוח הזמין אוכל ב-1000 שקל והשליח וולט שם את המשלוח שלך אחרון, כי מה איכפת לו?"

עסק סגור זה דבר יקר

דגן טוען שההפסדים הם גבוהים יותר, דווקא בגלל שהם פתחו וסגרו שוב, אבל עסק שלא עובד מפסיד יותר, ולא רק חומרית. "אני מפסיד פה 2,000 שקל בכל יום שהמסעדה סגורה. כדי שהעסק יעבוד ויזרמו מים ואנשים יעבדו קצת אני צריך לפתוח כשאפשר, גם אם אני מפסיד כסף מהפתיחה".

סוחמי מסביר: "המון ציוד שלא עובד הרבה זמן ומתקלקל, מלאים טריים שצריך לזרוק ולהביא מחדש, מלאי ראשוני לדוגמא של אלכוהול שעולה המון כסף. מהרגע שפתחנו עכשיו כמות הכסף שהלך לטכנאים הוא מטורף".

אני שואל את עצמי המון על הניוון של הכישורים החברתיים שלנו, איפה זה יבוא לידי ביטוי. הייתה פה שנה שתהיה לה הרבה השפעה על היכולת של אנשים להיפגש".

"בסוף, הבלאי במוח הוא הכי גדול והכי קשה, אתה מתנוון". אומר דגן. "אני רואה אנשים שחותמים אבטלה כבר שנה, לקום ולעבוד אחרי דבר כזה זה חתיכת עניין".

"אנחנו לא נישבר. זה לא ישבור אותנו" מצהיר סוחמי. "הדבר היחיד שישבור אותנו זה אם אלה יהיו הבחירות האחרונות במדינת ישראל, אם תישאר פה מדינה דמוקרטית. יש פה עניין יותר גדול מאם אני אשרוד או לא אשרוד".

סוחמי ודגן דואגים שיקח לא מעט זמן עד שהעסק שלהם ועסקים נוספים שבנויים סביב מפגש בין אנשים יחזרו לעצמם. "אחרי שכל הזמן מפרידים אותנו והתקהלויות הפכו למילה גסה". אומר סוחמי. "אני שואל את עצמי המון על הניוון של הכישורים החברתיים שלנו, איפה זה יבוא לידי ביטוי. הייתה פה שנה שתהיה לה הרבה השפעה על היכולת של אנשים להיפגש. בשלב הראשון תהיה פריקה ואולי תהיה הסתערות, השאלה היא מה יהיה אחרי שלושה ארבעה חודשים".

תודעה של מחאה

הקורונה, כך הם טוענים, זרקה אותם חזרה לתודעה מחאתית. "הפעם הראשונה שהגענו למחאה בבלפור הייתה ביום שהייתה את מחאת המסעדנים, שאנשים חילקו שם אוכל. זה גרם לנו להבין שיש פה משהו שהוא הרבה יותר גדול מכל אחד ועולמו הפרטי" מספר סוחמי. "הקורונה חשפה הזנחה מאוד גדולה של שנים, משירותי הרווחה דרך העצמאיים, אי השוויון, ועד לסטטוס קוו הקשה שיש עם החרדים".

"אני רואה אנשים שחותמים אבטלה כבר שנה, לקום ולעבוד אחרי דבר כזה זה חתיכת עניין". אלעד דגן וטל סוחמי (צילום: רתם שמואלי)

"אנחנו לא רוצים להיות מזוהים רק עם המסעדנים ולדאוג רק למסעדנים, או רק לעצמאיים או רק לעובדים", מוסיף דגן. "אני חושב שההסתכלות המופרטת הזו מפספסת את התמונה הגדולה, יש פה הפרד ומשול. אם נתעסק רק בהישרדות הפרטית שלנו זה לא ישתנה. אני לא רוצה לשרוד, אני רוצה שזה יהיה מקום טוב לחיות בו".

"אנחנו נמצאים בעידן הכי מכוער שהיה במדינה הזו, זה לא רק אנחנו וההישרדות של המסעדה שלנו. ההישרדות האישית וכל אחד איפה שזה תופס אותו זה חלק מהבעיה. רוצים שנתעסק בהישרדות כדי שלא נהיה ערים למה שבאמת קורה, לתמונה הגדולה, של נבין שכדי לצאת ממצב של הישרדות צריך לשנות את השיטה".

"קיבלנו סטירה מהחיים", אומר סוחמי. "הרגשתי שהתעוררתי ופתחתי את העיניים, הקורונה הוציאה לי באופן אישי את הראש מהחול. ואחרי שאתה מוציא את הראש אתה רואה שמסביבך יש אדמה חרוכה, ושאם כולנו לא נוציא את הראש מהחול מהר לא יהיה מה לעשות פה".

רוצים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה

"אני מאמין שאנחנו בנקודה מכרעת, איזושהי נקודה כזו שאתה לא יכול לדעת מה יהיה עוד שנה, אף אחד לא יודע מה יהיה עם העסק שלו עוד שנה ואף אחד לא יודע מה יהיה במדינה עוד שנה". אומר סוחמי "ההתגייסות שלנו למחאה זה הדבר היחיד שנותן לי תקווה. זה עושה לנו טוב במובן שאתה יודע שאתה חלק ממשהו חשוב. אומרים שההיסטוריה תשפוט, אני חושב שאנחנו בצד הנכון".

"אני שמח מאוד על ההתעוררות הזו, שנים לא רציתי להתעסק בכלל במה קורה במדינה, ועכשיו התעוררתי שוב. אתה כבר לא בן 20, יש לך כבר ילדים, ואתה פתאום חושב על המקום שהם יגדלו לתוכו, וכשאתה שם את עצמך בחוץ אתה חשוף והכל נוגע בך הרבה יותר".