ג'ואנה דאגר שכבה מדממת מתחת להריסות ביתה, על סף מוות, אחרי הפיצוץ בנמל ביירות בתחילת אוגוסט 2020, לפני חצי שנה.

היא שרדה בזכות אומץ לבו של בעלה שהציל אותה, הודות לנדיבותו של אדם זר שהבהיל אותה במכוניתו ההרוסה לבית החולים, ובעזרת אחיותיה שדאגו לה בתוך הכאוס בבית החולים העמוס.

ג'ואנה דאגר. "איבדתי את חיי ב-4 באוגוסט" (צילום: AP/Hussein Malla)

אבל דאגר לא זוכרת דבר: בגיל 33 היא איבדה את זיכרונה למשך חודשיים שלמים בגלל חבלה בראשה שגרמה לפגיעה מוחית. "איבדתי את חיי ב-4 באוגוסט", אמרה דאגר ל-AP. "איבדתי את הבית שלי, איבדתי את הזיכרון שלי, איבדתי שתי חברות", היא הוסיפה, והתכוונה לשכנותיה שנהרגו בפיצוץ. "איבדתי את הבריאות הנפשית שלי, וכך איבדתי הכול".

הפיצוץ בבירות, שהרג יותר מ-200 בני אדם ופצע יותר מ-6,000, פגע נפשית במספר גדול אף יותר של תושבי הסביבה. זיכרונה של דאגר משתקם בהדרגה, אבל היא ממשיכה לחוש את הכאב.

למרות הטיפול שהיא עוברת, היא אמרה שהיא כבר לא מרגישה אותו דבר. דאגר הייתה אישה עצמאית ונינוחה, סיפרה ל-AP אחותה ג'יהאן. מאז הפיצוץ, היא חווה התפרצויות זעם ומתח, התמוטטויות עצבים ונהפכת לתוקפנית – כל אלה הם תסמינים של הפרעה פוסט-טראומטית, לדעת מומחים. "ששת החודשים האחרונים היו מייסרים", סיפרה ג'יהאן. "כשאת רואה מישהי שאת אוהבת סובל כל כך, וכולן סובלות איתה, את חסרת ישע".

"רוב התושבים במצב רוח ירוד שגובל בדיכאון קליני"

הפיצוץ בנמל ביירות נגרם משריפה של 3,000 טון אמוניום חנקתי, ונחשב לאחד הפיצוצים הלא-גרעיניים הגדולים בהיסטוריה. ההדף הורגש ברחבי העיר, וזכוכיות התעופפו ופצעו את התושבים. חלונות ודלתות נעקרו ממקומם במרחק עצום מהפיצוץ.

העיר ביירות היא למודת מלחמות ופיצוצים, אבל מעולם לא חוו עשרות אלפי תושבים בה את אותו אירוע טראומטי בבת אחת.

הפיצוץ הגיע בעיצומם של משברים רבים בלבנון, בהם קריסה כלכלית, התפרצות נגיף הקורונה, ותחושת ייאוש כללית אחרי הפגנות ברחבי המדינה נגד השחיתות שלא הולידו שינוי.

"יש רמות גבוהות מאוד של מתח ודאגה בקרב התושבים", אמרה ל-AP מיה אטווי, פסיכולוגית ונשיאת "אמברייס", ארגון שמעורר מודעות לבריאות נפשית ומציע תמיכה לתושבים. "רוב התושבים במצב רוח ירוד שגובל בדיכאון קליני".

ג'ואנה דאגר. זיכרונה משתקם, אך היא ממשיכה לחוש את הכאב (צילום: AP/Hussein Malla)

הביקוש לסיוע נפשי זינק, וקשה יותר להשיג תור לאיש מקצוע – בעיקר משום שמומחים רבים עוזבים את המדינה. ארגון "אמברייס" הרחיב את פעילותו אחרי הפיצוץ, ועדיין יש בו רשימת המתנה ארוכה. הוא טיפל ב-750 איש מאז הפיצוץ, רובם סבלו מתסמינים כמו דיכאון וחרדה, סיפרה אטווי. 67% מהפניות לקו הסיוע של הארגון מאז אוגוסט הגיעו מאנשים שסבלו ממצוקה רגשית, ול-28% מהם היו מחשבות אובדניות.

"כל צליל מקפיץ אותי"

הפיצוץ הותיר פצעים נפשיים אצל תושבים שניצלו מפגיעה פיזית. נג'לה פאדל, 33, ניצלה בנס. חלונות ביתה התנפצו ופצעו את הבייביסיטר של בנה. בחודש התשיעי להריונה, הבהילה פאדל את הבייביסיטר המדממת לבית החולים. מאז היא סובלת מסיוטים. היא מתעוררת באמצע הלילה עם דופק לב מהיר, חושבת שהפיצוץ קרה שוב.
"כל צליל מקפיץ אותי, ואני מיד מחפשת מחסה", היא אמרה ל-AP.

הנוראים מכל, לדבריה, הם הרעמים וקולות המסוקים הישראליים שטסים נמוך בשמי לבנון. "לפני כמה לילות, כשהמסוקים חגו מעל העיר, ישנתי במסדרון", היא סיפרה. "כך אני קרובה יותר לחדר הילדים, ויכולה לקחת אותם איתי ולתפוס מחסה במקרה הצורך".
פאדל עברה טיפול נפשי, אך רבים מהתושבים לא מקבלים עזרה.

"לבנונים רבים מזניחים את הבריאות הנפשית שלהם או לא יודעים מה לעשות", אמרה ל-AP סוראיה פרם, נשיאה וממייסדות הארגון "סינאקל די לומייר" ("שיא האור"), שמציע סיוע נפשי ללא עלות לתושבי העיר מאז הפיצוץ.

ההרס בביירות לאחר האסון. אחד הפיצוצים הלא-גרעיניים הגדולים בהיסטוריה (צילום: AP/Hussein Malla)

"אנשים מתמודדים עם עוני, מתקשים לגמור את החודש, והם רואים בטיפול נפשי פריווילגיה", הוסיפה פרם.

מפרת', אוסטרליה, לשם עברה אחרי הפיצוץ, שרה קופלנד אמרה שהיא הלכה לשני מטפלים כדי להתמודד עם האובדן שלה. היא איבדה את בפיצוץ בנה בן השנתיים אייזק, שזכוכית שעפה מהחלון פגעה לו בחזה. באותו יום, לדבריה, חייה הגיעו למבוי סתום.

"המראה האחרון של בני הקטן הוא דבר שאמא לא אמורה לראות", היא אמרה ל-AP. "זה חוזר אלי ברגעים הכי לא צפויים – אני רוצה לעשות משהו, וזה מופיע. זאת מצוקה קשה".

בזמן הפיצוץ, קופלנד הייתה שליחה של האו"ם בביירות. אלפי קילומטרים משם, הזיכרון רודף אותה. "המראה או הצליל של זכוכית נשברת גורמים לי להתקף חרדה", היא אמרה. "כשאני שוכבת במיטה בלילה אני שומעת את הרוח פוגעת בשמשה וזה משגע אותי. אני קופאת כי זה מזכיר לי את שריקות הפיצוץ".

בנה השני של קופלנד, איתן, נותן לה כוח להמשיך, אך הכאב עמוק. "לשמוע ילדים צועקים, אפילו אם אלה צעקות שמחה, מחזיר אותי לבית החולים, לאייזק, ולצעקות הכאב של הילדים שם".

בינתיים, בדירה שכורה מחוץ לביירות, דאגר מחליטה להישאר בלבנון, בניגוד לרבים שעוזבים. "אני רוצה להיות קרובה לאהוביי, למשפחתי, ואני לא אתן לפוליטיקאים לגרום לי לעזוב את ביתי ואת המדינה שלי. אני אשאר כאן כדי לראות את הצדק נעשה", היא אמרה. אבל כמו רוב ניצולי היום הנורא ההוא, יש פחד שלעולם לא עוזב. "הפחד לאבד את אהוביי חזק מתמיד".