לונדון – משהו יוצא דופן קרה לקובעי המדיניות המקרו-כלכלית. בהשפעת מגפת הקורונה, בין היתר, האורתודוקסיה הכלכלית הוותיקה התחלפה באורתודוקסיה חדשה. אלא שאיש לא הכיר בהשלכות השינוי, או בכך שבעיקרי האמונה הקודמים היו בעיות מלכתחילה.

בראיון שנערך לאחרונה, אמר סגן הנגיד לשעבר של הבנק של אנגליה (בנק אוף אינגלנד, BOE), פול טאקר, כי "המדיניות המוניטרית צריכה כעת לתפוס מושב אחורי ולאפשר למדיניות הפיסקלית, התקציבית, להוביל". בנקאים מרכזיים נוספים, כמו גם פקידים במשרדי אוצר וב-OECD ואנשי קרן המטבע הבינלאומית, אומרים בגדול את אותו הדבר.

אבירי הכלכלה שלנו מודים רק לעיתים נדירות עד כמה הם טעו בעבר. עיתון ה"פייננשל טיימס" התקרב יותר מאחרים להכרה בטעותו כשהודה לאחרונה ש"יתכן" שלקיצוץ בהוצאות, עליו המליץ ב-2010, "היו השלכות שליליות גדולות מהצפוי". זה הדבר הכי קרוב לתפילת "אשמנו" שניתן לצפות לו במבצרי הממסד הפיננסי. אבל גם בטיימס לא התקרבו לתפוס את גודל הקרע בתאוריה של המדיניות המקרו-כלכלית ששלטה ללא עוררין רק לפני כמה שנים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לפני ההתרסקות של 2009-2008, רבים האמינו כי יציבות מקרו-כלכלית היא עניין של קובעי המדיניות המוניטרית, והיא צריכה להתבצע על ידי בנקים מרכזיים עצמאיים המכוונים לשיעור אינפלציה מחייב באמצעות מדיניות ריבית. זה נבע מהאמונה האורתודוקסית שהמחזורים של הכלכלה ישמרו על יציבות כל עוד האינפלציה נמצאת תתחת שליטה. המדיניות הפיננסית לפי אמונה זו צריכה להיות פסיבית, או אפילו מצמצמת, אם קיצוץ הוצאות הממשלה יגביר את האמון בשווקים.

מדיניות מוניטרית לא שגרתית

האמונה בעליונותה של המדיניות המוניטרית שרדה אפילו את ההידרדרות הפראית של הכלכלה ב-2009-2008. הקלה כמותית (QE), או "מדיניות מוניטרית לא שגרתית", כפי שזה נקרא בפי כלכלנים, תחליף את מדיניות הריבית האורתודוקסית רק כשיכולתה של מדיניות מוניטרית לעמוד ביעדיה תגיע ל"גבול האפס".

הבנקים המרכזיים יצרו מגוון "מנגנוני העברה" דמיוניים שבאמצעותם המזומנים הנוספים שהפקידו בידי סוחרי האג"ח יזרמו לכלכלה הריאלית, תוך התעלמות מהאפשרות שרובם ישמשו למילוי רזרבות בנקאיות מדוללות או יחלפו נכסים פיננסיים. בינתיים, על הממשלות הוטל למלא את חלקן על ידי קיצוץ בהוצאות.

למרות שהשילוב של הרחבה מוניטרית וצמצום תקציבי לא הצליח להביא להתאוששות הצפויה, האמונה ב"טיפול מוניטרי" הייתה עדיין חזקה כשמגפת הקורונה התפרצה ב-2020. האמונה הזו מנעה מממשלות לחשוב ברצינות על הזרמה של מאות מיליארדים מכספי "ההרחבה הכמותית" לאותם חלקים בכלכלה הריאלית שנותרו פתוחים לעסקים, במקום לתת למיליוני אנשים חופשה בתשלום חודשים.

הממשלות מעדיפות סגרים וחל"ת

למעשה, המאפיין הבולט בתגובות ממשלות המערב למגפה היה אופיין הלא ממוקד. מקבלי ההחלטות העדיפו סגרים וחופשות ללא תשלום על פני ניסיון להשאיר אנשים במעגל העבודה על ידי פריסת מערכות בדיקה ומערכות מעקב ואיתור, כפי שעשו מדינות רבות במזרח אסיה.

עכשיו נפל האסימון. בהיעדר זריקות עידוד משמעותיות, הצמיחה השלילית של כלכלות אירופה וארה"ב ב-2020 צפויה להיות הגבוהה מאז מלחמת העולם השנייה, והכלכלה תעלה בהתאם. תכניות החל"ת המורחב  יסתיימו והבנקים המרכזיים אומרים שנגמרה להם התחמושת, כלומר היכולת לספק ביטחון למחזיקי אג"ח.

בתנאים אלה, מדיניות תקציבית היא המשחק היחיד בעיר. אנו זקוקים בדחיפות למסגרת מקרו-כלכלית חדשה, הכוללת את מטרות המדיניות הפיסקלית הפעילה, את הכללים לניהולה, ואת תיאומה עם המדיניות המוניטרית.

בהתחשב בכך שאנחנו סובלים פגיעה חמורה הן בביקוש והן בהיצע, מדיניות ההתאוששות תצטרך גם לטפל גם בבעיות ההיצע. במילים אחרות, הטיפול הקיינסיאני בצד הביקושים, תשלום לאנשים על מנת שיחפרו חורים וימלאו אותם בחזרה, אינו מספיק. למרות שכל דחיפה ישירה לביקוש תגביר בעקיפין את ההיצע על ידי הגדלת ההכנסה הלאומית, פיגור רציני בתגובת ההיצע עלול לגרום לאינפלציה.

ולו מסיבה זו בלבד, השקעה ביצירת יכולות ייצור חדשות צריכה להיות חלק בלתי נפרד מכל תקציב שנועד לתמרץ את הכלכלה בעקבות המגפה.

להבטיח משק בר קיימא, לא רק יציב

ההכרח הזה, בתורו, יפנה את תשומת ליבם של מקבלי ההחלטות לאופי ההיצע שיידרשו כלכלות העתיד. לאור האתגרים ארוכי הטווח של אוטומציה ושל משבר האקלים, כל מדיניות התאוששות לאחר המגיפה צריכה לשאוף להבטיח שהמשק יהיה בר קיימא, לא רק יציב במחזוריותו.

הטיעון בעד מדיניות פיסקלית הוא לא רק שהיא מהווה מייצב חזק יותר למשק (מכיוון שהיא ממוקדת יותר) מאשר מדיניות מוניטרית, אלא גם שהממשלה היא הישות היחידה, מלבד המערכת הפיננסית, המסוגלת להקצות הון.

אם איננו מוכנים לאפשר להשקעות בטכנולוגיה ובתשתיות להיות מעוצבות על ידי כוחות השוק לבדם, אז אין מנוס ממה שמריאנה מזוקאטו מכנה אסטרטגיית השקעה ציבורית "מכוונת משימה", הכוללת גם מדיניות מיסוי.

לשכתב את הכללים הפיסקליים

הדיון הגדול השני שעלינו לקיים הוא אודות הקשר בין מדיניות פיסקלית למדיניות מוניטרית. בבריטניה, ה"הרחבה כמותית" מאז מרץ 2020 הגיעה בדיוק לאחר הגידול בגירעון התקציבי. האם תפיסת עצמאותו של בנק אוף אינגלנד, ואמינות יעד האינפלציה שלו, יכולות להתקיים כאשר הבנק המרכזי פועל כסוכן של משרד האוצר בשנה האחרונה?

אם הממשלה צריכה להיות שחקנית מקרו-כלכלית פעילה, עלינו לבדוק האם וכיצד על הבנק המרכזי לחזור לתפקידו המסורתי של שמירת העודפים הכספיים תחת שליטה. אך יש לשכתב את הכללים הפיסקאליים עצמם כדי לאפשר הן מדיניות אנטי-מחזורית פעילה יותר, והן תפקיד משמעותי בהרבה לממשלות בהקצאת הון, מאשר היה "אופנתי" לאחרונה.

המגיפה מהווה הזדמנות לדיון ציבורי פתוח בעניינים אלה. אפשר לקוות שהוויכוח הזה יחליף את מערכת ההנהונים, הקריצות הפנימיות וההבנות מתחת לשולחן שעיצבה את הגורל הכלכלי של כולנו מזה זמן רב מדי.

______________

רוברט סקידלסקי הוא חבר בבית הלורדים (הבית העליון של הפרלמנט הבריטי) ופרופסור אמריטוס לכלכלה פוליטית באוניברסיטת וורוויק​.

©project Syndicate, 2021