הקהל הנרגש שהקיף את ראש ממשלת בריטניה בשדה התעופה בלונדון, ב-30 בספטמבר 1938, רצה מאד להאמין לראש הממשלה שלו באותו יום. אחרי הכל, האומה הבריטית עדיין חשה את מוראות המלחמה, מלחמת העולם הראשונה, וההבטחה של נוויל צ'מברליין בשובו ממינכן, שם נפגש עם היטלר ומנהיגי מדינות נוספים, על כך שהשיג "שלום בזמננו" ("Peace in our time") זכתה לתשואות. על המחיר של "השלום" שהושג עם היטלר – אישור של האומות החזקות באירופה להשתלטותו של היטלר על חבל הסודטים בצ'כסלובקיה, לא דובר באותו מעמד.

במבט לאחור, כמובן שהמחזה מעורר רחמים. ראש ממשלה מנופף בנייר עליו חתם יחד עם הצורר היטלר, אשר כולל הבטחה שבריטניה וגרמניה אינן מעוניינות במלחמה זו עם זו, לעולם. אחד עשר חודשים מאוחר יותר פלש היטלר לפולין, והעולם החופשי הבין כי על מנת להגן על חירותו עליו לצאת למלחמה, מלחמת העולם השנייה, על מיליוני קרבנותיה.

היה גם מי שראה את הנולד, ווינסטון צ'רצ'יל. צ'רצ'יל טבע את אחת מאימרותיו המפורסמות ביותר, כשאמר על צ'מברליין והסכם מינכן: "עמדה בפניך הברירה בין חרפה למלחמה. בחרת בחרפה, ותקבל מלחמה".

התמונה ההיסטורית הטעונה הזו הייתה ההד שביקשה "מערכת הביטחון" של ישראל, בהתייחסות חריגה ויוצאת דופן לפני כשבועיים להסכם הגרעין של המעצמות עם איראן, אשר זה מכבר מלאה שנה לחתימתו. בהודעה שיצאה מטעם מערכת הביטחון, אך מן הסתם הייתה הודעתו של שר הביטחון, אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו), נמתחה ההשוואה בין הסכם הגרעין עם איראן ובין הסכם מינכן, וכך ביקש שר הביטחון לצייר את אובמה, אשר התגאה ימים ספורים קודם לכן בהישגי ההסכם, ובעובדה שתחזיות של רואי שחורות בדבר ההסכם לא התממשו, כצ'מברליין המנופף בנייר קלוש בשדה התעופה.

מסיבות שונות שנותרו מאחורי הקלעים ישראל הרשמית כבר הספיקה להתנער מן ההשוואה הזו. ראש הממשלה הודיע כי הודעת מערכת הביטחון יצאה ללא תיאום מצידו, והודעת הבהרה יצאה גם מטעם משרד הביטחון, אשר כוללת (סוג של) התנצלות על ההשוואה להסכם מינכן. ניתן לשער שבוושינגטון כעסו על ההודעה של מערכת הביטחון, ושהדבר לא סייע במגעים על הסכם הסיוע האמריקאי לישראל, שאמור היה להיחתם בימים האחרונים, ולא נחתם.

אך העובדה שהדברים צפו בדרך זו מחייבת את הבחינה, מעבר להיבטים של נימוס דיפלומטי, האם הסכם הגרעין עם איראן קידם את השלום באזור, ושיפר את ביטחונה של ישראל, או שמא מדובר בנייר ריק, ובפשרה שמקרבת אותנו לסיפה של שואה?

הישג או החמצה

"גם גופי המודיעין בישראל מודים כיום שמדובר בצעד ששינה את המצב," אמר אובמה לעיתונאים, באמירה שחוללה את הסערה האחרונה. "הנבואות השחורות לא התממשו, ואפשר היה לחשוב שאנשים היו מודים שטעו", ציין הנשיא בעקיצה שכוונה לראש הממשלה נתניהו, "אבל יש היום הסכמה שההסכם עובד, שאיראן פועלת על פיו ושהיא רחוקה בהרבה מפצצה גרעינית מכפי שהייתה לפני ההסכם".

"הסכם המעצמות עם איראן הוא החמצה היסטורית של ארה"ב", אמר האלוף במיל. יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי ל"דבר ראשון". עמידרור היה בין הגורמים המרכזיים שריכזו את המאמץ הישראלי כנגד הסכם הגרעין, בתפקידו כראש המטה לביטחון לאומי בשנים 2011 עד 2013. "אם בהתחלה התכוונה ארצות הברית לפרק את היכולות הגרעיניות האיראניות, במהלך המשא ומתן היא עברה לקו של דחיית היכולות הגרעיניות וניהול מעקב צמוד עליהן".

"יש להסכם הישגים לטווח קצר", אומר עמידרור, כיום חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן. "יש היום באיראן פחות חומר מועשר מאשר היה מלפני ההסכם. אך התשלום הוא בטווח הארוך, כיוון שאיראן תהיה מדינה שיש לה לגיטימציה להתקדם לפצצת גרעין בתום ההסכם".

פוטין, רוחני ואובמה. שנה להסכם הגרעין האיראני. צילום: סוכנות AP

עמידרור מדגיש כי הזמניות של ההסכם ל-15 שנים מחזקת את החשש הישראלי שאיראן לא תזנח את שאיפותיה לנשק גרעיני ותחזור לפתחו בתום תקופת ההסכם, חשש שלדבריו גם נשיא ארצות הברית ברק אובמה היה שותף לו, "עד שהוא חזר בו".

מי שחולק על עמידרור, והיה מבטאה של גישה שונה וייחודית בשיח הישראלי בשנים האחרונות ביחס לסוגיית הגרעין האיראני, הוא שמואל מאיר. מאיר, בעל הבלוג "שיח אסטרטגי" וקצין באמ"ן בעברו, גינה את המדיניות הרשמית כנגד הסכם המעצמות עם איראן וכינה אותה "אלרמיסטית", כלומר זורעת בהלה לחינם. לשיטתו של מאיר, ההסכם שנחתם לפני כשנה בז'נבה הוא אמצעי יעיל למניעת נשק גרעיני מידי משטר האייתולות.

"הרעיון המרכזי בהסכם הוא שאיראן לא תעלה על מסלול צבאי גרעיני" אמר  מאיר ל'דבר ראשון', "אך יחד עם זאת ועל פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) מותר לה לפתח ולעשות שימוש באנרגיה גרעינית למטרות אזרחיות".

מאיר הסביר כי בהסכם נמנעו מאיראן שני נתיבים אפשריים להכנת פצצה גרעינית, מסלול האורניום המועשר ומסלול הפלוטוניום.

הנתיב הראשון הוא נתיב האורניום המועשר . "מאגר האורניום המועשר (אורניום בדרגת העשרה גבוהה ובכמות גבוהה משמש לצרכים צבאיים. בעוד בדרגת העשרה נמוכה ובכמות נמוכה, משמש האורניום לצרכים אזרחים – ש.נ.) באיראן עמד על 10 טון, צומצם ב-98% והוצא מחוץ לגבולותיה של איראן. היום מחזיקה איראן ועל פי ההסכם, 300 ק"ג אורניום מועשר בדרגה נמוכה למטרות אזרחיות." אומר מאיר ומוסיף, "אי אפשר לייצר פצצה בכמות הזו."

"כדי להעשיר אורניום דרושות סַרְכָּזוֹת רבות (צנטריפוגות, מתקן להפרדת חומרים, ש.נ.) וגם בהן מטפל ההסכם". לדברי מאיר, לרשותה של איראן עמדו 19 אלף סרכזות והן צומצמו ל-5 אלף פעילות וכל היתר מאוכסנות במחסנים תחת פיקוח.

הנתיב השני להכנת פצצה גרעינית הוא נתיב הפלוטוניום (פלוטונים הוא חומר הנוצר בתהליך ביקוע בכורים גרעינים וממנו ניתן להפיק פצצת אטום. רק פצצת פלוטוניום ניתנת להרכבה על טילים בליסטיים – ש.נ.) ולדברי מאיר הוא פורק לחלוטין. המים הכבדים המשמשים בתהליך הוצאו מאיראן.

ההסכם אינו רק מצמצם את האפשרויות הגרעיניות האיראניות אלא מכיל בתוכו פיקוח הדוק עליו איראן חתמה בהסכם, "ההסכם לא בנוי על רצון טוב של האיראנים." אומר מאיר, "ההסכם בנוי על מערך הפיקוח הכי חודרני בהיסטוריה הגרעינית. פקחי סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ש.נ.) גרים שם ונמצאים 24 שעות ביממה ו-7 ימים בשבוע בכל האתרים. במחסנים, בכורים ובמכרות האורניום. גם פקחים הנמצאים פיזית וגם מצלמות המעבירות שידור ישיר למטה סבא"א. על זה בנוי ההסכם ולא על רצון טוב."

יעקב עמידרור. תמונה באדיבות המצולם.

מאיר ועמידרור מציגים עמדות מנוגדות בדבר התועלת של ההסכם, והאם הוא מקדם את השלום האיזורי. אך למעשה, הם אינם חולקים זה על זה בדבר העובדות הנוגעות להסכם, אלא רק לפרשנות לעובדות אלו. ההסכם אכן פירק את היכולות הגרעיניות הצבאיות שאיראן חתרה להשיג, והחיל משטר פיקוח קפדני על איראן. כמו כן, אין כיום בין המומחים מחלוקת ביחס לעובדה שאיראן מקיימת בקפדנות את חלקה בהסכם.

המחלוקת קיימת, עם זאת, בניתוח של ההשלכות של ההסכם ומחיריו. על פי עמידרור, ההישגים שהושגו בטווח הקצר, כלומר הרחקת איראן מהשגת נשק גרעיני, נרכשו בתשלום יקר, שהוא מתן לגיטימציה וחיזוק לשאיפות ההתעצמות של איראן במרחב האיזורי. מצב זה, על פי עמידרור, בשילוב של השארת יכולת גרעינית מסויימת בידי האיראנים, עלול להתברר כמסוכן מאד.

"בשלב הביניים" אמר עמידרור, "תוכל איראן להמשיך ולפתח שני מרכיבים מאוד חשובים על פי ההסכם ומבלי לחרוג ממנו. הראשון הוא לפתח את הדור הבא של הצנטריפוגות והיא כבר עושה את זה. השני הוא להמשיך ולפתח את היכולת הטילית שלה בשיפור טווח הטילים ובשיפור יכולת נשיאת המשקל שלהם. ההסכם לא נוגע בטילים." עמידרור רואה במאמצי איראן לפתח טילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראש קרב גרעיני כהוכחה לכך שאיראן לא זנחה את תכניותיה להשיג נשק קטלני זה.

השלכות אזוריות

"עצם העובדה שארה"ב נתפסה כמי שהתפשרה, אם לא נכנעה, לדרישות האיראנים, העלה את מעמד האיראנים במזה"ת ולכן המדינות, הסובבות את איראן, חוששות ממנה ורואות, בהסכם הזה, עוד ביטוי לעוצמה האיראנית, בברכת ארה"ב." אומר עמידרור.

"נוצר מצב מאוד קשה עבור המדינות הללו, בעיקר המפרציות וסעודיה, כי הן מבינות את ההשלכה האיזורית שיש להסכם זה. מדינות האיזור, בעיקר סעודיה, מצרים וטורקיה, תאמרנה, 'אם לאיראן מותר גם לנו מותר'. אם לאיראנים יש מעגל גרעיני והיא יכולה להעשיר אורניום, עפ"י ההסכם מותר לה להעשיר, אסור לה להחזיק כמויות אורניום מועשרות גדולות אבל מותר לה להעשיר, מדוע לנו אסור? אנו עשויים למצוא את עצמנו במרוץ חימוש גרעיני, מטורף, במזרח התיכון".

שמואל מאיר. תמונה באדיבות המצולם.

מאיר רואה את הדברים בצורה הפוכה לחלוטין. "חסימת המסלולים ליצור נשק גרעיני והפיקוח ההדוק על המתקנים הביאו את המזה"ת ואת ישראל למצב מצויין. לפני כן העמימות שהייתה בתכנית הגרעין האיראנית, עוררה מחשבות אצל מדינות אחרות ויכלה להוות תמריץ לעלות על מסלול ליצור נשק גרעיני. דובר בד"כ על סעודיה ועל מצרים כמדינות שלא הסכימו שלאיראן יהיה נשק גרעיני ולהן עצמן לא יהיה. אך כאשר נחסמה אופציית הגרעין האיראנית נמשך השטיח מתחת לטיעון של התחמשות גרעינית במזרח התיכון.

"אין תמריץ למדינות אחרות כי אין נשק גרעיני לאיראן" קובע מאיר. "מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ בירכו על ההסכם. מבחינה אסטרטגית הם קלטו את המשמעות של הסכם. אין נשק גרעיני לאיראן אז גם הן לא צריכות להתאמץ. ישראל, כמדינה שאינה חתומה על האמנה, נהנית מהצד מההישגים מבלי שהיא גם תצטרך להיות חתומה."

לחיצת היד בין ג'ון קרי מזכיר המדינה של ארה"ב ומוחמד ג'אווד זריף שר החוץ האירני, מיד לאחר החתימה על הסכם הגרעין. צילום: AP

מבט קדימה

המחלוקת בין המומחים, כמו גם ההודעות הסותרות בשבועות האחרונים ממשרד הביטחון, עלולות לגרום לבילבול. האם הסכם המעצמות עם איראן בדבר תכנית הגרעין שלה קידם את הביטחון והשלום בעולם? ננסה להציג תשובה קצרה, אך לצערנו התשובה היא מבלבלת לא פחות – כן ולא.

כן – אכן ישנה הסכמה שההסכם עם איראן הרחיק אותה מפצצה גרעינית, וזה כמובן דבר טוב וחשוב מבחינת העולם. ואם יורשה לנו להתבונן בעיקר מבחינת עצמנו, הרי שזו נקודה לטובה במיוחד עבור מדינת ישראל, שאיראן נשבעה ברצונה לחסלה. התכניות הרב שנתיות של צה"ל אינן מייחסות לאיראן "איום קיומי", וגם שרי ביטחון לשעבר (יעלון וברק), מדברים על כך שאין על ישראל איום קיומי, בניגוד להתייחסויותיהם לאיראן בעבר. אמנם יתכן שאמירות אלו נגועות בפוליטיקה עכשווית, אך יש לקוות שבנושאים כה מהותיים יש מקום להתייחסות לדברים כפשוטם. כמו כן, ייתכן שההסכם יחזק את הגורמים המתונים בתוך המשטר האיראני, ויחליש את המחנה התוקפני, וגם זה עשוי להיות שינוי משמעותי.

ולא – ההסכם עם איראן אכן מחזיר את המדינה, שמוגדרת על ידי האמריקאים כמדינה מעודדת הטרור הגדולה ביותר בעולם כעת, אל הבימה הבינלאומית – משחרר את הסחר עם המדינה, ומבטל את הסנקציות שהכבידו על כלכלתה. כך, שאיפות ההתעצמות האזורית של איראן – אשר כבר קנתה אחיזה בתימן, עיראק, סוריה ולבנון – מקבלות עידוד וחיזוק.

בנושא האיראני אובמה מימש את מדיניות החוץ שלו באופן מושלם, כפי שתיאר אותה לפני מספר חודשים בראיון לג'פרי גולדברג מהמגזין "אטלנטיק". לשיטתו של נשיא ארה"ב על סעודיה (המובילה את הציר הסוני) ואיראן (מובילת הציר השיעי) ללמוד לחלוק ביניהן את המזרח התיכון. אובמה פעל על מנת ש"חלוקה" זו, אשר מחליפה בימים אלה ממש את החלוקה הישנה של הסכמי סייקס-פיקו, תעשה ללא השימוש בנשק גרעיני, לפחות בטווח הזמן הקרוב.

השאלה הגדולה עבורנו נותרה, איפה תמצא את עצמה ישראל בתוך השינויים הדרמטיים, הכואבים והאלימים שעוברים על המזרח התיכון?