משרד האוצר פרסם השבוע קול קורא להגשת בקשות סיוע עבור "מוסדות ציבור שנפגעו בשל השלכות כלכליות של הנגיף". לחלוקה מוקצה תקציב של 100 מיליון שקלים, נכתב במסמך, המפרט את התנאים לקבלת תמיכה.

"עשינו סימולטור ותנאי הסף לקבלת תמיכה מאוד לא נוחים", אומר רון ברקאי, מנכ"ל "מנהיגות אזרחית", ארגון הגג של עמותות הסיוע האזרחי בישראל. "לפי הסימולטור, אם התקציב שלי מיליון שקל ונפגעתי ב-250 אלף שקל, אני מקבל 14 אלף שקל, ואני צריך לשלם לרואה חשבון, אז, אם אני בכלל זכאי, לא משתלם לי להגיש בקשה. תנאי הסף דרקוניים. ארגונים רבים לא יקבלו את הכסף הזה".

בישראל פועלות כ-15 אלף עמותות, המעניקות כ-80% משירותי הסיוע האזרחי – טיפול בבעלי מוגבלויות, בקשישים, בנשים נפגעות אלימות, בנוער במצבי סיכון, התמכרויות, עוני ועוד. במהלך משבר הקורונה גדל מספר הנזקקים לסיוע, אך תקציבי העמותות לא גדלו בהתאם, ואפילו קטנו. לדברי ברקאי, 86% מהעמותות דווחו על צמצום בכוח אדם ופגיעה בפעילות. על לא מעט עמותות מרחפת סכנת סגירה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"כשאין תקציב מדינה", אומר ברקאי, "יש חוסר וודאות גדול. מהתקציב ההמשכי מותר לאוצר לחלק רק 70% מהתמיכות, זה מאוד מקשה על הארגונים, כי הם לא יודעים כמה כסף יש להם".

"המדינה", הוא מוסיף, "צריכה לתת לארגונים כסף כדי שהם יתנו יותר שירותים חברתיים. המוקד הוא מי שמקבלים את השירותים. במהלך המשבר הצלחנו לייצר מענים שאיפשרו להשאיר את הראש מעל המים, המנהלים המקצועיים מצאו פתרונות כדי לשרוד בתקופה הזאת". רק לשרוד.
אבל איך שורדים?

עמותת צ'יימס: עבודה בקפסולות דרשה הגדלת כוח אדם

עמותת צ'יימס, לדוגמה, מטפלת  בילדים ומבוגרים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, נפגעי נפש, נכים פיזיים ואוטיזם. בתחילת הסגר הראשון נשלחו 1,450 המטופלים שלה לבתיהם, מסגרות התעסוקה והשיקום של העמותה נסגרו; 480 מתוך 670 העובדים נשלחו לחל"ת; והתקציב הממשלתי קוצץ.

מנכ"ל העמותה, ג'ורג' צימרמן, מתאר את ההישרדות כמלחמה עם משרדי הרווחה והבריאות, "שאחריה הצלחנו שלא יסגרו את השירות, והצלחנו שהשירות של החינוך המיוחד יימשך, הצלחנו לקבל את התקציבים. הקיצוץ אצלנו היה קרוב ל-10%".

ג'ורג' צימרמן, מנכ"ל עמותת צ'יימס: "הפעילות נהייתה כמעט בלתי אפשרית. היו תקופות במשך השנה שנאלצנו לסגור מרכזים" (צילום: מיכה אדר)

אבל בכל זאת נפער בור עמוק. כדי לעמוד בהנחיית משרד הבריאות לעבודה בקפסולות, התעורר צורך בכוח אדם רב יותר. "שם נוצר פער בין התקציב למימון שלנו", אומר צימרמן. "כשחזרנו להפעיל את המסגרות מחדש, על פי התו הסגול, היה צורך לגייס אנשים, להגדיל את כוח האדם. מצד שני כמות התחלואה הלכה וגדלה, והפעילות נהייתה כמעט בלתי אפשרית. היו תקופות במשך השנה שנאלצנו לסגור מרכזים. זה היה און-אוף במשך כל השנה.

"עד עצם היום הזה קשה לנו מאוד לשמור על הקפסולות. קשה מאוד לגייס עובדים. עובדים עושים את החישוב אם לעבוד בחינוך המיוחד, שהחשיפה בו גבוהה, יש בו החלפת חיתולים. עובדות רבות שמקבלות חל"ת לא מוכנות להגיע לעבודה".

הקושי, מודה צימרמן, "הלך ופגע בשירות. נתנו יותר שירות בייביסיטר משירות מקצועי עד שהצלחנו להרים את כל נושא העבודה בזום. וגם זה דרש השקעות של כספים שלא היו לנו בעבר. אף משרד לא מממן את זה. היה צריך לגייס תרומות לקניית ציוד – מחשבים, מצלמות, הרחבת תשתיות – כדי שהעובדים יוכלו לעבוד בצורה מקוונת, באופן מקצועי. צריך תוספת שעות נוספות לעובדים 24/7, כי להורי הילדים היו כל הזמן שאלות, והשירות שלנו מותאם לבית ולהורים".

מעבר לכך, העמותה התמודדה, לדבריו, גם עם מחסור בקרנות שמוכנות לתרום, "כיוון שכל כספי הקרנות, גם בארה"ב, הלכו יותר לעזרה מקומית. גיוס הכספים מאוד הצטמצם. הצלחנו לתת את השירות, אבל אנחנו צפים על פני המים, לא יותר מזה".

העדר תקציב מדינה מקשה עוד יותר. "זה פוגע בתכניות שאנחנו רוצים להמשיך, ושעליהם לא נתוקצב. אם הן תוקצבו בשנה שעברה, אנחנו לא יודעים מה יהיה בשנה הבאה. זה פוגע בנו מאוד גם בכל הנושא של הצטיידות. המסגרות בגיל הצעיר – מעונות היום השיקומיים לאוכלוסיות צעירות – הולכות וגדלות מדי שנה. התקציבים, שנשארים אותם תקציבים, מתחלקים על יותר מסגרות, ובעצם אתה מקבל פחות מבעבר".

צימרמן מלא הערכה לעובדיו. "הם הגיבורים האמיתיים. ההשקעה שלהם הייתה מעל מעבר. מגיע להם אות המסירות עבור המלחמה בקורונה. האויב בלתי נראה והם החיילים הכי טובים שיש לעמותה".

עמותת עלם: מעגל הסיכון מתרחב

עמותת עלם מטפלת בנוער וצעירים בסיכון. הדו"ח השנתי של העמותה ל-2020 מלמד על עליה של 41% במספר הנערים והצעירים להם סייעה העמותה, בהשוואה ל-2019. בנוסף, על פי נתוני העמותה, נרשמה בשנה האחרונה עליה של יותר מפי 2 בשימוש באלכוהול וסמים בקרב נוער שמקבל סיוע מהעמותה; עליה של פי 4 בדיווחים על דיכאון וחרדה; ועליה משמעותית גם במקרי אלימות. עקב הרחבת מעגלי הסיכון, העובדים נדרשו לעבודה יותר אינטנסיבית.

"כשמסתכלים בפרספקטיבה של שנה, הכל הקצין", אומרת מנכ"לית העמותה, ענבל דור-קרבל. "והתופעה הכי מדאיגה היא שמעגל הסיכון מאוד התרחב. בני נוער שהיו בתוך הלימודים, היו בתנועות נוער, נשרו במהלך השנה מהמסגרות באופן סמוי וגלוי. הלמידה בזום היתה, בסופו של דבר, רק שיעור או שניים ביום. עברנו ללמידה עצמית, והנשירה נסקה בעשרות אחוזים. המשפחה כסיר לחץ מאוד השפיעה על מצבם הנפשי של הצעירים. הקצוות הלכו לקצוות".

ענבל דור קרבל, מנכ"לית עלם. "לא קיבלנו אפילו שקל מהמדינה" (צילום: אלבום פרטי)

מבחינה כלכלית, דור-קרבל מתארת שנה מאוד מאתגרת. "לא קיבלנו אפילו לא שקל מהמדינה. הדבר היחידי שהצלחנו זה לגבות את מה שהיה מגיע לנו מראש. הייתה תקנת תמיכה שירדה דרמטית ב-80% והשפיעה עלינו מאוד. היתה לנו ירידה של כמעט מיליון שקלים מהמדינה".

בתחילת הסגר הראשון, רבע מכ-280 עובדי הארגון הוצאו לחל"ת. לאחר חודש, בעקבות עליה בפניות, העובדים הוחזרו, ולדברי דור-קרבל זה נעשה רק בכוחות הארגון, עם הרבה התגייסות של תורמים ותיקים וללא סיוע ממשלתי. "היינו צריכים לגייס משאבים בצורה מאוד יצירתית, לקחו לנו את ערבי ההתרמה, את מבצעי דלת לדלת, יצאנו לקמפיינים דיגיטליים, כל מיני דברים יצירתיים. הצלחנו לסיים את השנה מאוזנים, אבל זה גמר את הארגון. מאוד קשה לנהל באי ודאות תקציבית".

בהעדר תקציב מדינה, נאלצה העמותה, שתוכניות העבודה שלה רבעוניות, להתנהל בתקציב חודשי. "אין תקציב מדינה, וזה משפיע מכל כיוון", אומרת דור-קרבל. "אתה כל הזמן באי-ודאות, האם ימשיכו עם תקציב המשכי של 1 חלקי 12. עלם עובדת עם הרבה רשויות מקומיות, והן חוששות מה יהיה בקיצוץ, ובתוך זה אתה אמור להצליח להתנהל.

"זה אתגר. המון תכניות עבודה שהיו אמורות לצאת לדרך נתקעו בגלל שאין תקציב. הרבה מאוד רשויות מקומיות הסיתו תקציבים, מרווחה לחינוך, ואין תקציבים חדשים. אז לא ברור מה ישלמו ומה לא. עד עכשיו אני לא מבינה איך לא הייתה תכנית מענקים יותר נגישה לעמותות, בטח כאלה שהיו צריכות להגביר את הפעילות".

מרכזי היום לקשישים: נאבקים על המשך השיפוי

בישראל פעלו לפני פרוץ הקורונה כ-166 מרכזי יום ו-350 מועדוני מופת, אליהם הגיעו מדי יום כ-30 אלף אזרחים ותיקים. במרכזי היום, הקשישים מקבלים ארוחות, משתתפים בפעילות מודרכת ופוגשים חברים. בתחילת משבר הקורונה צומצמה הפעילות ב-50%. כיום, כ-90% מהמרכזים פועלים.

שמואל (סמי) קידר, מנכ"ל איגוד עמותות הזקן הל"ב: "בסגר הראשון הייתה קטסטרופה. המדינה הכניסה את האוכלוסייה הבוגרת לקבוצת סיכון. הייתה בדידות מאוד גדולה, לא לקחו תרופות, לא התרחצו, היה צריך להביא להם אוכל, חלק לקחו, חלק לא. ניסינו לתת להם פעילות, שלא יהיו מבודדים, כי הבדידות מביאה לדיכאון שמביא למחלות ולמוות, זאת הנוסחה. פגיעה נפשית".

שמואל (סמי) קידר. "בסגר הראשון הייתה קטסטרופה, כי הבדידות מביאה לדיכאון שמביא למחלות ולמוות" (צילום: אלבום פרטי)

לאחר הסגר הראשון, מרכזי היום נפתחו, אבל חלק גדול מהקשישים לא הגיעו. "לפני שלוש שנים", מנמק קידר, "מדינת ישראל חוקקה חוק שמי שלא רוצה ללכת למרכז יום, יכול לקבל כסף, אלף ומשהו שקל, אז אנשים אמרו: 'מה אני אלך, יש שם קורונה, אקח את הכסף, וככה אני יכול/ה לעזור לבן שלי שלא עובד'. התפוסה במרכזים ירדה לבין 40%ל-60%. היה צריך מבצע לשכנע אותם לבוא".

ההכרח לעבוד על פי התו הסגול יצר מצוקה נוספת. "אמרו: 'אתם יכולים להסיע בכל פעם רק שלושה אנשים בטרנזיט'. זה הגדיל פי 4 את עלות ההסעות. חוץ מזה, חייבו אותנו שיהיו רק 9 אנשים בחדר, אז חייבים יותר חדרים, יותר מטפלות. זה שילש את כמות העובדים. נכנסנו למלחמה עם האוצר והרווחה".

מרכזי היום מתוקצבים על ידי המדינה לפי מספר הקשישים שמגיעים למרכז כל יום. "אם קודם, על כל מבקר היינו מקבלים 135 שקלים, היום זה לא מספיק", אומר קידר. "לפני הקורונה המצב הכלכלי של מרכזי היום היה בכי רע, אבל חיו איכשהו. המצב בקורונה החמיר. הלכנו לדיונים קשים מאוד. היתה בעיה של היעדרויות. במערכת החינוך, למשל, המערכת משלמת עבור 30 ילד, אם הגיעו 28 משלמים אותו דבר. אצלנו, אם רשומים 30 והגיעו 22, מקבלים רק עבור 22. אבל במרכז כבר הכינו אוכל, הכינו את החוגים וכו'. הצלחתי לשכנע. נתנו לנו שיפוי קטן. אישרו לנו תשלום של 70% עבור ימי היעדרות, זה נתן קצת אוויר לנשימה".

אבל זה היה בסגר השני. "בסגר השלישי הייתה מכה קשה מאוד", מתאר קידר, "כשהוחלט שסוגרים את המשק, רצו לעצור גם את השיפוי. אביגדור קפלן (מנכ"ל משרד הרווחה), ומאיר שפיגלר (מנכ"ל הביטוח הלאומי) תמכו בנו, הם פעלו וזה הוריד קצת את הנטל. השיפוי אמור להיגמר בסוף פברואר, הבטיחו שיאריכו לסוף מרץ. כל הזמן אני רב איתם, מתדפק על הדלת. קיבלנו רק קצת אוויר לנשימה. יש בחירות, אף אחד לא זוכר אותנו, אין שר רווחה, אין תקציב, המצב מאוד קשה".

לדבריו, כדי שמרכזי היום ימשיכו לפעול, חייבים לתת להם תקציב קבוע. "כתבתי מכתב לשר האוצר. אם לא יתנו את הדעת על העתיד, חלק ממרכזי היום יקרסו. ברשויות חלשות, בערים קטנות, המרכזים בבעיה, הם תלויים בחסדים – של ראש הרשות, של משרד הרווחה והאוצר. צריך לעגן את זה במשהו קבוע".