נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ניצב בפני אתגר גדול: התנעה מחדש של הכלכלה האמריקאית לקראת העידן שלאחר המגפה העולמית. כשהוא רדוף על ידי השלכות חבילות התמריצים המתונות שהציע ממשל אובאמה במהלך המשבר הכלכלי של העשור הקודם, החליט ביידן שעדיף יותר מדי מאשר פחות מדי. הוא רוצה "ללכת בגדול" עם תכנית הוצאות בגובה 1.9 טריליון דולרים.
מחיר הסיוע: אבדן השליטה בסנאט
אנשי מרכז כלכלי בולטים כמו לארי סאמרס ואוליבייה בלאנשאר, הזהירו שההחלטה הזו של ביידן תביא למפלתו. תמריצים גדולים מדי לכלכלה, לטענתם, יביאו לזינוק באינפלציה, מה שיגרום לעליית שערי הריבית ויחייב את הממשל "ללחוץ על הבלמים" וליישם צעדי צנע ממש לפני בחירות-האמצע לקונגרס ב-2022. המפלגה הדמוקרטית תאבד אז את השליטה בקונגרס, ממש כפי שאיבדה ב-2010 בהשפעת חבילת התמריצים הבלתי מספקת של ממשל אובאמה.
הבעיה בכל הדיון הזה, היא שהן תומכי תכנית התמריצים של ביידן והן מתנגדיה, מניחים שיש סכום מסוים של דולרים שהוא גדול מספיק בכדי להמריץ את הכלכלה, אבל לא גדול מדי כך שיגרום לנזק. הוויכוח הוא רק על מהו הסכום הזה. במציאות, אין חבילת תמריצים מושלמת: כל סכום של כסף שיוזרם אל הכלכלה הוא בה בעת יותר מדי ופחות מדי.
כדי להבין מדוע אין שום "מספר זהב" של סכום סיוע ש"יספיק בדיוק", שווה להיכנס אל טענותיהם של מי שטוענים שההצעה הנוכחית של ממשל ביידן "תחמם יתר על המידה" את הכלכלה, ותמסור את בחירות האמצע לידי הרפובליקאים. הנחה מרכזית המובלעת בטיעונים של מתנגדי התכנית, היא שיש גם "מספר זהב" הנוגע לגובה הריבית הרצוי במשק. גובה ריבית ש"מתאים בדיוק". גובה חבילת הסיוע צריך, אם כך, להיגזר מיעד ריבית זה.
שיעור ריבית מתאים: אין חיה כזו
ובכן, מה הופך שיעור ריבית ל"מתאים בדיוק" לצרכי המשק? ראשית, עליו להשיג איזון נכון בין חסכונות זמינים והשקעות פרודוקטיביות. שנית, על שער הריבית לא לגרום לאפקט דומינו של פשיטות רגל תאגידיות והלוואות גרועות, שיובילו למשבר בנקים נוסף. אבל הנה המלכוד: כלל לא ברור אם יש שיעור ריבית כלשהו העשוי להשיג את שני היעדים.
זה לא תמיד היה נכון. בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, תחת מערכת ההסכמים של ברטון וודס, הצליחה ריבית של 4% לבצע את הקסם ולאזן בין חסכונות והשקעות תוך שמירה על רווחי הבנקים ברמה שאפשרה לאשראי לשכפל את עצמו באופן בר קיימא.
באותו זמן, אם סכומי ההשקעות ירדו מתחת לסכומי החסכונות הזמינים לזמן רב מדי, ולא התאוששו גם לאחר הפחתת גובה הריבית, תמריצים ממשלתיים מתוכננים בקפידה החזירו את ההשקעות בחזרה לרמת החסכונות. שיעורי הריבית עלו אז בחזרה והאיזון שב על כנו. לצערנו, אנחנו כבר לא חיים בעולם כזה.
הקפיטליזם כבר לא עובד ככה: למה אף אחד לא מוכן ללוות בריבית
הסיבה שהקפיטליזם כבר לא עובד ככה, היא האופן שבו ממשל אובמה, בסיוע הפדרל ריזרב, הציל את הבנקים המערביים מקריסה.
משבר 2008 היה עמוק וחמור כמו זה של 1929. כמו בשנת 1929, פשיטות רגל סדרתיות, אבטלה וירידת מחירים פירושה היה שאף אחד לא היה מוכן ללוות. שיעורי הריבית צללו לאפס והקפיטליזם נקלע למה שג'ון מיינרד קיינס כינה, "מלכודת נזילות". ברגע שהגיעה לאפס, הריבית לא יכלה להמשיך לרדת מבלי להרוס את מה שנותר מהמגזר הבנקאי, מחברות הביטוח, מקרנות הפנסיה וממוסדות פיננסיים אחרים.
ההבדל הגדול בין 1929 ל-2008 היה שבשנת 2008 הבנקים לא הורשו לקרוס. אחת הדרכים להציל אותם הייתה תמריץ פיסקלי. הזרמת כספים מתקציב הממשלה. הזרמה ישירה של כסף חדש אל כיסיהם של צרכנים וחברות, במטרה להגדיל את הצריכה וההשקעה, היתה עשויה להציל את "מיין סטריט", את הכלכלה הריאלית, ובעקיפין, גם את וול סטריט. אך זו היתה הדרך שממשל אובאמה לא נקט בה.
במקום זאת, הבנק הפדרלי הדפיס טריליוני דולרים, והבנקים הכושלים הוצפו בכסף חדש. אך בעוד הבנקים ניצלו, הכלכלה לא ניצלה ממלכודת הנזילות. הבנקים אכן הלוו את הכסף החדש לתאגידים, אך מכיוון שלקוחותיהם לא קיבלו סיוע, מנהלי התאגידים לא היו מוכנים להסתכן בהוצאת הכספים על יצירת משרות יותר טובות, בניית בניינים או רכישת מכונות. במקום זאת, הם הזרימו את הכסף לשוק המניות וגרמו לניתוק הגדול ביותר אי פעם בין מחירי המניות לכלכלה הריאלית.
בעקבות חווית הכמעט-מוות של וול סטריט בשנת 2008, התאגידים התמכרו לאשראי נטול ריבית כמעט, ולעליית ערך המניות על אף רווחים נמוכים. סכומי החסכונות גימדו את גובה ההשקעות, השכר המשוכלל צלל לשפל של כל הזמנים, וההוצאה הצרכנית נותרה נמוכה. ואז הגיעה מגפת הקורונה, עם הסגרים שפגעו קשות הן בצד הביקוש והן בצד ההיצע של הכלכלה.
ההתמכרות של התאגידים ומה ניתן לעשות
12 השנים שקדמו למגיפה מסבירות מדוע חבילת תמריצים משמעותית לא יכולה להשיג היום את מה שיכלה להשיג ב-2009. תמריץ מוצלח חייב לקרב את גובה ההשקעות לסכומי החסכונות הקיימים. אבל ברגע שהשווקים הפיננסיים יחושו שזה עומד לקרות, הם יעלו את הריבית לשיעור שמשקף את האיזון המשופר בין חסכונות והשקעות. תאגידים המכורים לשיעורי ריבית נמוכים יעמדו בפני חורבן, וכך גם הבנקים שלהם.
בתאוריה, ניתן למנוע את התהליך הזה אם התמריצים מעלים בו בזמן גם את הצריכה ואת ההכנסות, כך שההכנסות הגדלות של התאגידים מפצות על עליית הריבית. אבל במציאות, לתאגידים לא יהיה זמן להיגמל מההתמכרות לשיעורי הריבית הנמוכים, כיוון שכל חבילת תמריצים מסוג זה משפיעה על שערי הריבית הרבה יותר מהר מאשר היא משפיעה על ההכנסות.
השילוב בין מלכודת הנזילות הזו, לבין 12 שנים של תלות תאגידית בריבית כמעט אפסית, מבטיח שכל תמריץ כלכלי שיינתן בשלב זה ייכשל, לא משנה מה גודלו. או שהתמריץ לא יצליח להגדיל את ההשקעות במשק, או שהוא לא יצליח למנוע את תגובת השרשרת של קריסת עסקים ותאגידים.
"ללכת בגדול" היה עשוי לעבוד ב-2009, אבל ב-2021 ביידן לא יכול להסתפק בחבילות של סיוע כלכלי. תהיה מה שתהיה כמות הכסף שהוא יזרים אל הכלכלה האמריקאית, הוא ייכשל אם לא יעשה את מה שנדרש על מנת להגדיל את כוח הקנייה של אלו שאין להם כמעט כלום: שכר מינימום הגון, חיוב הסכמים קיבוציים ותשלומים ישירים ובלתי מותנים לאזרחים.
***
Yanis Varoufakis, לשעבר שר האוצר של יוון, הוא מנהיגה של מפלגת ה-MeRA25 ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת אתונה
