למרות שבמהלך סגרי הקורונה עליזה מיוסט (65) המשיכה להפעיל את דוכן הכריכים שלה ("בשליחויות עם הזמנה מראש"), ביום ראשון השבוע, כשהמסעדות קיבלו אישור להיפתח, היא התרגשה. "פתוחחח, באיסוף עצמי בלבד", נכתב בדף הפייסבוק של "עזיזה'ס – סנדביץ' של סבתא", אך בהמשך היום יצאו החוצה שולחנות וכסאות והסועדים הוזמנו להישאר. "היתה הרבה התרגשות", היא אומרת.

כבר שש שנים שמיוסט מגיעה מדי יום ב-06:00 בבוקר לעבודה בדוכן שלה במרכז עכו, דוכן שהפך למוסד עטור שבחים. דבר ראשון, היא אופה את הלחמניות המרוקאיות (חְבִּיזַ'ה), הבסיס של מנת הדגל, ואחר כך את הקציצות המרוקאיות (קְוַורֵה), שאכלה כילדה בבית אמה, וייכנסו ללחמניות (מנה של חְבִּיזַ'ה עם קְוַורֵה: 25 שקלים).

עליזה מיוסט. "אני מאוד שמחה וכיף לי שאנשים אוהבים את האוכל שלי" (צילום: רז רותם)

את הקציצות היא מכינה בשתי גרסאות – חריפה ולא חריפה. חוץ מזה היא אופה פשטידה (מעקודה) מתפוחי אדמה, ביצה ועשבי תיבול; ומטגנת שניצלים דקים דקים. כשהעובדת שלה מגיעה לפתוח את הדוכן ללקוחות, ב-10:00, מיוסט הולכת הביתה.

אבל כשהעובדת לא נמצאת, מיוסט מכינה בעצמה את הכריכים האהובים ללקוחות. ויש הרבה כאלה. לפחות ארבעה אנשים היא שירתה בכל רגע במהלך השיחה שלנו. אחד היא שאלה: "קציצות? עם חריף?", לשנייה הציעה חמוצים,  לשלישי ארזה הכל בשקית נייר חומה; ולזה שכבר שלף שטר כדי לשלם, היא אמרה: "אתה יכול לשבת ולאכול ברוגע, כאן משלמים בסוף".

את כולם היא מקבלת בסבר פנים נעים ובחום, "לבריאות, יום טוב, תיהנו", היא אומרת. "ליהנות, בטוח נהנה", משיב לה בחיוך אחד הלקוחות.

"התאכזבתי מלהיות שכירה"

מתבונן מן הצד עשוי לחשוב שדוכן הכריכים הקטן, הקרוי על שם אמה של מיוסט, עזיזה בלמס, קיים כבר עשרות שנים. "זה מה שהצלחנו להעביר פה", היא אומרת, "אותנטיות". העסק, היא מספרת, בא מגעגוע לאמא. "כשהיינו ילדים זה היה הסנדביץ' שאכלנו בימי שישי. רצינו מאוד שאמא שלי תעשה דוכן כזה, וכל הזמן היא דחתה את זה. אז בתקופה מסוימת בחיים, כשלא היה לי מה לעשות, היתה לי הארה והחלטתי שאני עושה את זה. שיתפתי את הילדים שלי (יש לה ארבעה ו-11 נכדים) והם תמכו בי על ההחלטה".

לא שגרתי לפתוח עסק לקראת גיל 60.
"נכון. במשך 37 שנה ניהלתי חנות לכלי בית ומתנות, אחר כך עבדתי, כמדריכה בפנימייה לנוער בסיכון. היתה אכזבה כשפיטרו אותי. אמרו לי: 'אחרון מגיע, ראשון יוצא'. מאוד אהבתי את העבודה שם והתאכזבתי מלהיות שכירה ולתת את הנשמה".

"באיזו פנימייה עבדת, עליזה?", צועקת לעברה אחת מהלקוחות הקבועות. מיוסט משיבה, והלקוחה קוראת בהתלהבות: "אה, למדתי שם בילדות!"

חותכת את החְבִּיזַ'ה. בקרוב ייכנסו אליה קציצות חריפות (קְוַורֵה) (צילום: רז רותם)

מתכופפת למדף הנסתר. שם כנראה קורה הקסם (צילום: רז רותם)

אורזת בשקית נייר חומה ומברכת את הלקוחות "לבריאות, יום טוב, תיהנו" (צילום: רז רותם)

"קראנו לה סבתא גלידה"

מיוסט היתה בת שבע כשעלתה עם משפחתה – ההורים עזיזה ויעקב בלמס ושמונת אחיה ואחיותיה – ממרוקו, בעקבות סבתה, מרים, שעלתה כבר ב-48'. "איזו אישה היא היתה, קראנו לה 'סבתא גלידה', כי עד גיל 84 היא עבדה בניקיון בשטראוס. סילקו אותה, הוציאו אותה לפנסיה והיא אמרה: 'אני לא יוצאת לפנסיה, אני באה לעבוד בלי כסף'. העבודה היתה השפיות שלה".

משפחת העולים הגיעה ישר לעכו. "אני כאן משנת 63'. עכשיו יודעים בת כמה אני", היא צוחקת. "אבל אני שמחה להיות בגיל הזה, אני לא מרגישה את הגיל שלי בכלל". "את הכי חמודה בעולם", צועק לעברה נער שסיים לטרוף את הכריך שלו ופונה ללכת.

"חמוד", היא אומרת, ומיד ממשיכה: "אני מאוד שמחה וכיף לי שאנשים אוהבים את האוכל שלי. הקציצות האלה הן טעם הילדות שלי. אין שבת שאין קציצות. במהלך השבוע גם היו קציצות, אבל אחרות. מדהימה בעיני ההפרדה הזאת – לעשות במהלך השבוע משהו אחד, ובשבת משהו אחר".

היתה אצלנו בבית מין הזדנבות כזאת למטבח. הלחם הטרי, לחמנייה, מטבוחה, קציצה. כל אחד לקח משהו"

אז הפכת אוכל של שבת לאוכל של יום חול?
"זה לא בדיוק אוכל לשבת. ביום שישי בצהריים היתה אצלנו בבית מין הזדנבות כזאת למטבח. הלחם הטרי, לחמנייה, מטבוחה, קציצה. כל אחד לקח משהו. לפני כמה שנים הגיע אלי מישהו שהיה חבר של אחי הקטן, וכשהוא לקח את הביס הראשון הוא בכה".

למה?
"הוא אמר לי: 'זה לא אמיתי. לא נפגשתי עם אח שלך 30 שנה, אבל החזרת אותי לסנדביץ' של הילד הקטן שבא מבית ספר ומקבל אותו מאמא שלך'. אמרתי לו: 'אני זוכרת אותך, אבל כשאתה אומר לי שאתה זוכר טעם, זאת הזיה'".

"בגיל 14 הכנתי שבת ל-30 איש"

אף אחד לא לימד אותה לבשל ואת כל מה שהיא יודעת להכין, למדה, לדבריה, מהתבוננות באמה. "אני כזאת שנדחפת בשביל ללמוד. אז נדחפתי לה למטבח".

היא לא גירשה אותך?
"זה מאוד שימח אותה. הייתי מאוד יעילה. סו שף. תחתכי, תנקי. בגיל 14 הכנתי שבת ל-30 איש. אחותי היתה אחרי לידה והיו לנו אורחים. החלטתי שאעשה לאמא הפתעה. שהיא תהנה מהאורחים. באתי לאבא שלי וביקשתי כסף לקניות. וזאת היתה שבת… אמא שלי בכתה מהתרגשות".

מה ריגש אותה?
"היוזמה, ההצלחה, הפירגון. הכל היה לשביעות רצונה".

"אבא שלי נפטר ביום השלושים לאמא שלי"

בחלל הקדמי של הדוכן יש כיריים קטנות עליהן מונחים דרך קבע סירים לבישול שני סוגי הקציצות ומחבת לטיגון השניצלים. לצד הכיריים מקרר משקאות גדול. את הלחמניות היא פורסת על דוכן מעץ, וכשהלקוחות נענים בחיוב להצעה "לשים לימון וחצילים?" (מפסיד מי שלא), היא מתכופפת למדף נסתר. מה היא עושה שם היא לא מגלה. אולי מפזרת בכריך תבלין סודי, שהופך אותו לטעים כל כך, והפך את הדוכן שלה למוסד, שטובי השפים עולים אליו לרגל.

"מאיר אדוני אכל אצלי פעם", היא מספרת. "התרגשתי. אמרתי לו: 'יאללה, ביקורת ביקורת', והוא אמר: 'אני יכול לנשק לך את הידיים ולהגיד לך שהאיכות היא בפשטות'. היום יש אוכל מורכב, אבל פעם היה אוכל פשוט".

ממש ממש ניסיתי לחקות את אמא שלי ולתת לילדים שלי את מה שקיבלתי, ואני מקווה שאולי הצלחתי, קצת"

על פי הצורך, נכנסת מיוסט במהלך העבודה לחדר צדדי, ויוצאת ממנו עם אספקה חדשה של לחמניות, קציצות, או חמוצים. על המדף בין שני החדרים ניצבת תמונה של הוריה, שכמו מתבוננים בגאווה עליה ועל העסק המצליח שהקימה.

"ההורים שלי, בחייהם ובמותם לא נפרדו", היא מספרת ונאנחת. "אבא שלי נפטר ביום השלושים לאמא שלי. זה היה הכי לא צפוי. אבא שלי היה מאוד זקן, אבל הוא לא שידר את זה. הוא נפטר מצער. חד משמעית. בשבעה, כשעזבנו את הקבר שלה, הוא אמר לה: 'עוד מעט אני בא, את לא תהיי הרבה זמן לבד'.

עזיזה ויעקב בלמס ז"ל. "ההורים שלי בחייהם ובמותם לא נפרדו" (צילום: רז רותם)

"וכשזה באמת קרה, אמרנו: 'וואו. כמו נבואה שמגשימה את עצמה', זה היה מטורף. הייתי מאד קשורה אליהם. ממש ממש ניסיתי לחקות את אמא שלי ולתת לילדים שלי את מה שקיבלתי, ואני מקווה שאולי הצלחתי, קצת".

"יש לך טחינה? לא טעים טחינה!"

"עליזה", מבקשת אחת מהלקוחות הקבועות, "אני רוצה שתעשי לי בבקשה עוד כריך, וגם פשטידה, בסדר מאמי? מטבוחה וחציל".

"יש לי לקוחות מכל הארץ", אומרת מיוסט. "יש לי גם לקוחות מחו"ל, שבאים פעם בשנה לבקר ולאכול. יש לי פה סיפורים מטורפים על חיבור לאנשים. לפעמים אני פשוט בשוק ממה שקרה לי פה".

דוגמה.
"היה לי מקרה שהפך אותי. בערב יום העצמאות תמיד באים אנשים ממרכז הארץ לבית העלמין בנהריה, ומתקשרים להזמין מראש, שכשהם יגיעו, הם יבואו לאכול. השנה לא היו אזכרות בגלל הסגר. מישהו, שמגיע תמיד מרעננה, התקשר להגיד לי חג שמח, והוא אמר שהוא מרגיש את הטעם של הסנדביץ' שלי בפה.

"אמרתי לו: 'אם היית מגיע לפה, עם כמה אנשים היית בא?' הוא אמר: 'שבעה'. סגרתי את הטלפון ולא הפסקתי לחפש עד שמצאתי מישהו שנוסע למרכז הארץ ויוכל לקחת לו סנדביצ'ים".

וואו.
"הוא אמר לי: 'תני לי להעביר לך כסף בביט'. אמרתי לו: 'אין מצב'. הערגה שבה הוא דיבר על הכריך, זה מעבר לכריך, זו אנושיות. זה לא הרפה ממני".

מאיר אדוני אכל אצלי פעם. התרגשתי. אמרתי לו: 'יאללה, ביקורת ביקורת', והוא אמר: 'אני יכול לנשק לך את הידיים ולהגיד לך שהאיכות היא בפשטות'"

"עליזה", צועק לה בחור צעיר תוך כדי לעיסה נמרצת. "יש לך טחינה?" "לא טעים טחינה!", היא נוזפת בו, "לא טעים!"

לא טעים טחינה?
"אצלי בבית שותים טחינה, לא אוכלים טחינה. גם הבן שלי אמר לי: 'חייב טחינה לקציצות'. אמרתי לו: 'סבבה'. כשהוא היה פה, אמרתי: 'בוא, עכשיו אני מכינה לך טחינה ואני רוצה שתחווה דעה'. והוא אמר לי חד משמעית: 'אמא, את צודקת'".

את אוכלת את הקציצות שלך?
"לא. כשאת עושה משהו הרבה, את פחות נמשכת אליו. וגם קשה לי לאכול תוך כדי העבודה. כשאני מגיעה הביתה תמיד יש לי משהו מוכן שלי שאני אוהבת. אני אוכלת הכל, אני בן אדם לא מפונק, ותמיד יש לי סיר. ארבעת ילדיי אף פעם לא בבית, אבל מתי שהם יפלו עלי יש לי מה לתת להם לאכול".

"לשמוליק תעשי את הרגיל"

"עליזוש, מה קרה שאת פה היום?" שואלת עדינה, שהגיעה עם שמוליק בעלה. "לשמוליק תעשי את הרגיל, ולי תעשי בלי לחמנייה".
מיוסט: "בלי לחמניה???"
"אני יודעת, אני יודעת", מתנצלת עדינה, "שימי לי אותה בשקית, אוכל אותה בהמשך".

את לקוחה קבועה?
עדינה: "אני מגיעה ממוצקין, קונה ואז הולכת לחוף ארגמן, יושבת ואוכלת. כשהייתי קטנה הייתי מגיעה לכאן לבקר את הדודה שלי והיו כאן עגלות של בולגרים שמכרו קבב. היום אני פה, אצל עזיזה".

עומדים בתור בדוכן הכריכים "עזיזה'ס" בעכו. "יש לי לקוחות מכל הארץ וגם מחו"ל" (צילום: רז רותם)

זהו לא רק דוכן סנדוויצ'ים, מתברר, זה שיר געגועים. ואי אפשר להיפרד ממנו בלי לפצח את הסוד. "עליזה, אולי בכל זאת תגלי מה הסוד שאת שומרת מתחת לדלפק?" ביקשתי. "אין שום סוד", היא צחקה, "יש אהבה באוכל".